בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8972/02
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
חליל חדר מוחתסב
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים
מיום 2.9.02 בתפ"ח 4039/01 שניתן על-ידי כבוד השופטים
י' הכט, מ' רביד, וי' צבן
תאריך הישיבה:
י"ז באייר תשס"ג
(19.5.03)
בשם המערער:
עו"ד ו' דכוור
בשם המשיבה:
עו"ד ר' מטר
פסק-דין
עיינו בטענות הפרקליטים שבכתב והאזנו לטענות הסניגור על-פה. מסקנתנו היא, כי בדין הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בשתי עבירות הרצח, האחת לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין והאחרת לפי סעיף 300(א)(4) לחוק, וכן בעבירת ההצתה. הרשעת המערער התבססה על מסכת משולבת של ראיות ישירות ונסיבתיות. המערער עצמו לא חלק על כך שבמהלך ניסיונו לשדוד את חמותו, ומשנוכח כי זו נעורה מתרדמתה וזיהתה אותו, חבט את ראשה בקיר. בדיעבד הוברר כי ראשה של המנוחה נחבט פעמים אחדות. חקירתו של המערער לא הותירה ספק, כי חבט את ראשה של המנוחה במטרה להשתיקה ולמנוע ממנה אפשרות להתלונן עליו. טענת האליבי של המערער הופרכה בעדויות שנאמנו על בית-המשפט המחוזי ואשר קשרו את המערער, באורח נסיבתי, גם להצתת אש בדירה. בכך הושלמה התשתית הראייתית הנדרשת להרשעת המערער ברציחת חמותו בכוונה תחילה.
הסניגור המלומד קיווה לשכנענו כי למצער לעניין המתת בתה של החמות, ראאדה, לא נמצאו ראיות מספיקות להרשעת המערער. אף טענה זו דינה להידחות. אין חולקין כי בשעת ניסיונו של המערער לשדוד את חמותו נמצאה ראאדה בדירה, והמערער אף היה מודע לכך. הראיות הנסיבתיות ששכנעו את בית-המשפט כי המערער הצית את הדירה, במטרה לטשטש את עקבות הפגיעה שגרם לחמותו, שכנעו אותו גם בכך שבמערער התקיים יסוד הזדון, שדי בקיומו כדי להוביל להרשעת המערער גם ברציחתה של ראאדה. לא למותר להזכיר, כי ראאדה סבלה מתסמונת דאון ומיכולת מוגבלת. המערער שהיה מודע לנוכחותה בדירה לא ייחס לכך שום חשיבות. התוצאה הייתה שבהוציאו לפועל את תכניתו הזדונית לטשטש את עקבות רציחת חמותו, שרף המערער למוות גם את גיסתו. העובדה שלאחר הצתת הדירה פנה המערער לעיסוקיו, מבלי להידרש להזעקת עזרה, מבססת ביתר שאת את קביעת בית-המשפט המחוזי, שהתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה ברצח.
הסניגור טען, כי הפרכת האליבי של המערער לא יכלה למלא את החסר בראיות ישירות להוכחת אשמתו. אין בידינו לקבל טענה זו. כמבואר לעיל, הרשעת המערער התבססה על מארג ראייתי, שכלל את הודייתו של המערער בחלק מן המעשים, וראיות נסיבתיות שביססו את אשמתו גם בגין מעשים שבהם לא הודה. הפרכת האליבי שלו היוותה אחת מן הראיות הנסיבתיות המרכזיות שביססו את אשמתו, ובדין ייחס לה בית-המשפט המחוזי את המשקל הראייתי המשמעותי שייחס לה בגיבוש הכרעת-דינו.
סיכומו של דבר הוא שלא מצאנו יסוד להתערב בהכרעת-דינו - וכפועל-יוצא מכך אף בגזר-דינו - של בית-המשפט המחוזי ואנו דוחים את הערעור על שני חלקיו.
ניתן היום, י"ז באייר תשס"ג
(19.5.03).
ש ו פ
ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט