ע"פ 9068/11 נור אבו סראיא נ. מדינת ישראל

בפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של המבקש אשר הוטל על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט כמאל סאב) בת"פ 20667-04-10, וזאת עד למתן פסק דין בערעור שהוגש לבית משפט זה.

1.

המבקש הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של דרישת נכס בכוח ובאיומים תוך שהעבריין נושא נשק קר, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, והיזק בזדון. על פי עובדות כתב האישום, ביום 28.9.07 הגיעו המבקש, שני נאשמים נוספים ושניים אחרים ברכב שהיה נהוג בידי המבקש לחנות מכולת בבעלות המתלונן. שני הנאשמים הנוספים נכנסו לחנות המכולת ונטלו ממנה סחורה תוך שימוש באיומים ובכוח כלפי המתלונן וכלפי בנו הקטין. לאחר מכן, כשהמתלונן ביקש להשיב את הסחורה, יצא המבקש את הרכב ויחד עם הנאשמים הנוספים הם תקפו את המתלונן ואת הקטין תוך שנשאו נשק קר. בהמשך שב המבקש לחנות ואיים לפגוע במתלונן.

2.

ביום 24.11.11 גזר בית המשפט המחוזי על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע; קנס כספי בסך 2,000 ₪; ופיצוי למתלונן בסך 3,000 ₪. בגזר הדין התייחס בית המשפט המחוזי לחומרה הנודעת למעשים – נטילת סחורה מחנות באיומים ובכוח והפעלת אלימות כלפי המתלונן ובנו הקטין תוך שהנאשמים מצוידים בנשק קר. בנוסף, ציין בית המשפט כי הוא שקל גם את נסיבותיו האישיות של המבקש,

לרבות תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, ולפיו המבקש אינו בשל לתהליך טיפולי.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת הסנגור ועיכב את ביצוע גזר הדין שהושת על המבקש עד ליום 11.12.11.

3.

המבקש הגיש ערעור על חומרת העונש ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. בא כוחו סבור כי סיכויי הערעור טובים הם. הוא טוען כי העונש שהושת על המבקש חמור ביחס לחלקו במעשים, נוכח העובדה שהוא שהה ברכב בזמן שהנאשמים האחרים נכנסו לחנות ונטלו ממנה סחורה בכוח ובאיומים. נוסף לכך, לדברי הסנגור, עברו הפלילי של המבקש אינו משמעותי בהשוואה לנאשמים האחרים. לאור האמור, סבור בא כוחו של המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שגזר עונש דומה על שלושת הנאשמים, ומכאן ערעורו אשר סיכוייו לטענתו, כאמור, טובים. אשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, מוסיף הסנגור כי המבקש שינה את אורחות חייו - הוא נישא, הקים משפחה, עובד לפרנסתו ומסייע בפרנסת המשפחה המורחבת, בשל מצבו הרפואי של אביו שאינו מאפשר לו לעבוד. לבסוף טוען בא כוחו של המבקש כי בשים לב לכך שתקופת המאסר שנגזרה על המבקש אינה ממושכת, קיים חשש ממשי שהוא ירצה את החלק הארי של מאסרו בטרם תתקבל הכרעה בערעור שהגיש.

בדיון שנערך בפני הפנה בא כוח המבקש להחלטה מיום 8.12.11, בה נעתרתי לבקשת שותפו של המבקש לכתב האישום לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו (ע"פ 8988/11 מוחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 8.12.11)). הסנגור סבור כי בכל הנוגע לעיכוב ביצוע העונש עניינו של המבקש דומה לעניין של שותפו, שהרי שניהם פתחו דף חדש בחייהם ומנהלים אורח חיים נורמטיבי מאז אירע האירוע נשוא כתב האישום.

4.

המדינה סבורה מנגד כי דין הבקשה להידחות. לדבריה, בניגוד לטענת הסנגור, לפיה המבקש אך הסיע את המעורבים האחרים לחנותו של המתלונן, על פי עובדות כתב האישום המבקש השתתף באופן פעיל בתקיפת המתלונן ובנו הקטין בשלב השני של האירוע. משכך, סבורה המדינה כי צדק בית המשפט המחוזי כשהשית על המבקש עונש דומה לעונש שהושת על הנאשמים האחרים, באופן המחליש עד מאוד, לעמדת המדינה, את סיכויי הערעור. כן נטען כי עברו הפלילי של המבקש אינו שולי, כטענת הסנגור, אלא הוא הורשע בביצוע 2 עבירות, ואף ריצה עונש מאסר עובר למקרה דנן. המדינה מבקשת לאבחן בין עניינו של השותף שביצוע מאסרו עוכב כאמור לבין עניינו של המבקש. היא סבורה כי העובדה שעברו הפלילי של המבקש משמעותי יותר מזה של השותף, כמו גם הערכת שירות המבחן בתסקיר שהוגש לגבי המבקש לפיה הוא אינו בשל להליך שיקומי, מצדיקות את דחיית הבקשה דנן חרף ההחלטה בעניינו של השותף.

5.

מבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הערעור, נראה לי כי זהו מקרה מתאים לעיכוב ביצוע עונש המאסר כמבוקש. אמנם לא יכול להיות חולק כי העבירות בהן הורשע המבקש ונסיבות ביצוען חמורות. כך גם אין להפחית מתרומתו של המבקש למעשים, אף אם בחלקו הראשון של האירוע הוא שהה ברכבו. כמו כן יש לזקוף לחובתו את עברו פלילי, בגינו הוא ריצה בעבר עונש מאסר. נוסף לכך, כעולה מגזר הדין, התסקיר שהוגש לגבי המבקש לא בא בהמלצה בעניינו, לאחר ששירות המבחן התרשם כי המבקש אינו בשל להליך טיפולי. עם זאת, ומבלי להתעלם מהאמור לעיל, אני סבורה כי בענייננו השיקולים שמנגד מטים את הכף לטובת היעתרות לבקשה. בראש ובראשונה, על המבקש הושתה תקופת מאסר קצרה באופן יחסי – 12 חודשי מאסר – שהיא אף קצרה מתקופת המאסר שהושתה על השותף שעונש מאסרו עוכב. משום כך, עולה חשש כי המבקש עשוי לסיים לרצות חלק משמעותי מהמאסר בטרם יוכרע הערעור, באופן שעשוי לייתר את הערעור (ראו למשל: ע"פ 1140/07 נהרי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 1.3.07)). שנית, נראה כי המבקש פתח דף חדש בחייו, במובן זה שמאז מועד ביצוע העבירה, מזה כ-4 שנים, הוא לא הסתבך בפלילים, הוא עובד לפרנסתו, נישא והקים משפחה אותה הוא מפרנס בכבוד. כמו כן, המבקש תומך מבחינה כלכלית במשפחתו המורחבת בשל מצבו הרפואי הקשה של אביו. משכך, כפי שסברתי בהחלטה בעניין השותף, דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה גם לפגוע במשפחה כולה באופן קשה. בנסיבות קונקרטיות אלה שוכנעתי כי הצורך להימנע מפגיעה במבקש עקב מאסרו המיידי גובר על האינטרס הציבורי שבאכיפתו המיידית של גזר הדין (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769 (2000)). עוד אוסיף כי גם אם עניינם של שני השותפים אינו זהה, אני סבורה שדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע הייתה פוגעת בתחושת השוויון ביניהם.

על בסיס כל האמור דין הבקשה, אפוא, להתקבל. עונש המאסר שהושת על המבקש יעוכב עד להחלטה בע"פ 9068/11.