ע"פ 9188/07 איגור דוידוב נ. מדינת ישראל

זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ש' שוחט), אשר דחתה את בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת עליו.

להלן פירוט המסכת העובדתית, בגינה הורשע המערער על ידי בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ל' ברודי). בתאריך 13.2.07, בדירה בה התגורר המערער יחד עם אחרים ובעת שהיה תחת השפעת חומרים ממכרים, נכנס המערער לחדרו של המתלונן ודרש ממנו כסף. משהשיב המתלונן כי אין לו כסף, היכה אותו המערער מכת אגרוף בפניו. גם לאחר שהמתלונן נפל ארצה, המשיך המערער להכותו באגרופים ובבעיטות. לאחר מכן נטל המערער סכין, הצמידה לצווארו של המתלונן ואיים כי יהרוג אותו אם לא ייתן לו כסף. לאחר שהמערער הבחין כי המתלונן נפצע בצווארו, הוא הסיר מידו של המתלונן טבעת ושעון וגנבם. כתוצאה ממעשיו של המערער, נגרמו למתלונן חבלות שונות. המערער הודה והורשע בעבירות תקיפה הגורמת חבלה, גניבה, איומים והחזקת סכין.

גזר הדין שנקבע הוא מאסר בפועל של 38 חודשים, בניכוי ימי מעצרו של המערער, וכן עונשי מאסר על תנאי.

בקשתו של המערער לעכב את ביצוע המאסר בפועל לצורך הגשת ערעור, נדחתה על ידי בית משפט השלום, והוא החל בריצוי מאסרו ביום 21.9.07. ביום בו החל את ריצוי מאסרו, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. טענתו המרכזית של בא כוח המערער היתה כי המערער שהה עד למתן גזר הדין במסגרת קהילה טיפולית לנפגעי סמים, וכי אי עיכוב ביצוע עונש המאסר יביא לקטיעתו של הליך הגמילה והשיקום של המערער. בא כוח המערער הלין גם על כך שבית משפט השלום דחה את בקשותיו להזמנת תסקיר בנוגע לסיכויי השיקום של המערער, אם ימשיך לשהות במסגרת הקהילה הטיפולית. המשיבה התנגדה לבקשה נוכח חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, אורך תקופת המאסר ועברו הפלילי המכביד. בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על החלטתו של בית משפט השלום שלא להורות על הגשת תסקיר, כמבוקש על ידי בא כוח המערער, טרם מתן גזר הדין. עם זאת, קבע בית המשפט כי אין לכך השלכה על התוצאה באשר לעיכוב הביצוע, וכי לאור חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, עברו הפלילי ואורך תקופת המעצר, אין לקבל את הבקשה. בית המשפט העריך כי סיכוי הערעור "אינם מזהירים", כלשונו, וכי גם אם יתקבל הערעור, נראה כי תקופת המעצר תקוצר ולא תבוטל לחלוטין. כמו כן, ציין בית המשפט כי בהחלטות רבות של בית המשפט העליון נקבע כי אין מקום להורות על הפסקת מאסר בפועל לצורך המשך גמילה וכי ניתן להמשיך הליך זה בין כתלי בית הסוהר. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. על החלטה זו הוגש ערעור זה.

באת כוחו של המערער טוענת כי יש לעכב ביצועו של גזר הדין אשר הוטל על המערער, על מנת לאפשר לו להמשיך בתהליך הגמילה בו החל כחודשיים טרם מתן גזר הדין. כמו כן, סוברת היא כי בית משפט השלום שגה כאשר גזר את דינו של המערער בלי לקבל תסקיר נוסף בענייננו, נוכח השתלבותו בקהילה הטיפולית. בנסיבות אלו, נטען כי אי עיכוב ביצוע גזר הדין יגרום נזק בלתי הפיך לסיכויי הערעור ולדחיית טענתו של המערער כי יש להימנע משליחתו למאסר ולאפשר לו מיצוי של הליך גמילה ארוך טווח בקהילה הטיפולית.

דין הערעור להידחות. בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל

פ"ד נד(2) 241 (2000) נקבע כי ככלל מועד ביצועו של עונש המאסר הוא מיד לאחר מתן גזר הדין. עם זאת – כך נקבע – עיכוב ביצוע אינו חריג השמור רק למקרים היוצאים מגדר הרגיל. על המבקש מונח הנטל לשכנע את בית המשפט כי בענייננו נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים, ובהם חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי, התנהגותו במהלך המשפט ונסיבותיו האישיות של הנידון. ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע כאשר מוגש ערעור על חומרת העונש בלבד, נקבע:

ככלל, בערעורים מהסוג האחרון, הנטייה תהיה שלא לעכב את ביצוע המאסר. כאשר הערעור נסב על חומרת העונש, מאזן השיקולים והאינטרסים העומדים כנגד עיני בית - המשפט עשוי להשתנות. במקרה כזה, ההרשעה עצמה – הפרכת חזקת החפות – היא חלוטה, ואין מתקיים אותו פוטנציאל להשבתה על כנה בערעור, שעליו עמדנו לעיל. בחינת טיב הערעור וסיכוייו תיעשה בשים לב לכללים בדבר מידת התערבות ערכאת הערעור בענישה שגזרה הערכאה הדיונית ולשאלת היחס בין הזמן הצפוי לבירור הערעור לבין תקופת המאסר שהושתה על הנידון. כאשר על פניו אין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת, וכאשר מידת הענישה המקובלת במקרים דומים עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור, לא יעוכב ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש.

בענייננו, המערער הורשע על סמך הודייתו וטענותיו הן כנגד גזר הדין. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, עברו הפלילי הרב, אורך תקופת המאסר שנגזרה עליו, וכן סיכויי הערעור, שאינם גבוהים מאוד, מטים את הכף לדחיית הבקשה. בדין ציין בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על עיכוב מאסר בפועל לצורך המשך הליך גמילה וכי ניתן להמשיך בהליך זה בין כתלי בית הסוהר. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטה זו. כמו כן, העונש שנקבע לא חורג ממדיניות הענישה המקובלת לעבירות מהסוג האמור. בהקשר זה, ניתן להוסיף גם כי בית משפט השלום ציין בגזר הדין כי שקל את מאמציו של המערער להירתם להליך גמילה כשיקול לקולא בגזירת העונש. במצב דברים זה, לא נראה שהורם הנטל בדבר הצדקת עיכוב הביצוע עד לסיום הליכי הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.