ע"פ 9201/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל:

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הרכב השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי, א' פרקש) שהטיל על שלושת המערערים 27 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרם, 18.2.06, וכן מאסר על תנאי למשך תשעה חודשים שלא יעברו במשך שלוש שנים מיום שחרורם כל עבירת אלימות מסוג פשע, וחמישה חודשים מאסר על תנאי שלא יעברו עבירה של החזקת סכין במשך שלוש שנים מיום שחרורם.

1.

המערערים, שלושתם נערים, הצטיידו בסכינים והגיעו למחסום המוחזק על ידי חיילי צה"ל מתוך כוונה לדקור חייל ולגרום לו חבלה חמורה. הם הורשעו על-פי הודאתם בכתב אישום מתוקן בעבירות של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן גמלה בליבו של המערער ר' (המערער בע"פ 9242/06) החלטה לדקור חייל וזאת בשל שנאתו לצה"ל. הוא פגש במערער ס' (המערער בע"פ 9201/06) והציע לו לבצע יחד עמו פיגוע דקירה. השניים קשרו קשר לדקור חייל באותו יום בשעות הצהריים המאוחרות במחסום "רחל" המצוי על כביש ירושלים-בית לחם. ר' רכש שני סכינים וס' הצטייד בסכין מטבח. בסמוך לנקודת המפגש ביניהם פגש ס' את המערער ז' (המערער בע"פ 9227/06) והציע לו להצטרף לביצוע הפיגוע. ז' נענה להצעה במטרה לנקום את מות אחיו שנהרג בהתנגשויות עם כוחות הביטחון. השלושה הגיעו למחסום ופנו למסלול הבידוק. כאשר ביקשה חיילת שהיתה מוצבת במקום מהמערערים לפתוח את מעיליהם, פתח ר' את מעילו, שלף סכין והניפה לעבר החיילת אשר היתה מוגנת על ידי זכוכית משוריינת.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי מעשי המערערים אינם מצויים ברף הגבוה מבחינת חומרתם, אך פוטנציאל הסיכון הטמון בהם הוא רב. מדובר בשלושה נערים מצוידים בסכינים ובכוונה לפגוע בחייל, ובכך מהווים סיכון ממשי לחיי החיילים המוצבים במחסום. מנגד שקל בית המשפט את גילם הצעיר של המערערים ואת הרקע המשפחתי, כלכלי וחברתי הקשה מתוכו הם פועלים. כן ציינו את תסקירי שירות המבחן אשר התרשמו כי המערערים מבינים טוב יותר מבעבר את הסכנה שבמעשיהם. לבסוף הטיל בית המשפט המחוזי על המערערים עונש מאסר בפועל בן 27 חודשים, 9 חודשי מאסר על תנאי שתוך שלוש שנים מיום שחרורם לא יעברו כל עבירת אלימות מסוג פשע, ו-5 חודשי מאסר על תנאי שתוך שלוש שנים מיום שחרורם לא יעברו עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

3.

באי-כוח המערערים טענו כי אמנם מדובר בעבירה חמורה, אך תוצאותיה היו אפסיות. למעשה המערערים הגיעו למחסום, החיילת ביקשה שיפתחו מעילים, הם הציגו את הסכינים ובזה הסתיים האירוע.

בא-כוחו של ס' טען כי מדובר בקטין בן 16 ללא עבר פלילי שעבר מסכת חיים קשה וניסה להימלט מהמקום בו הוא מתגורר. מתסקיר שירות המבחן עולים קשייו של הקטין במעצר וסלידתה של משפחת הקטין ממעשהו. כן ציין הסנגור שתסקיר המבחן הנוכחי מלמד שהמערער למד לקח ולוקח אחריות על מעשיו.

בא-כוחו של ז' טען כי מרשו הצטרף לאירוע רק בשלב האחרון שלו וכלל לא השתמש בסכין שנשא עימו. הסנגור הדגיש את המצוקה הקשה בה שרויה משפחתו של הקטין, ואת הטרגדיה שעברה המשפחה במות האח הבכור. כן הדגיש את גילו הצעיר של המערער, את העדר עברו הפלילי ואת התרשמות תסקיר שירות המבחן כי המעבר של המערער לכלא של בוגרים משפיע על דרכי חשיבתו לרעה.

באת-כוחו של ר' טענה כי המערער היה רק בן 14 בעת ביצוע העבירה וכי לא ניתן לכך משקל מספיק על ידי בית המשפט קמא. הסנגורית ציינה כי המאסר הממושך עלול לפגוע בשיקומו של הקטין ובהמשך לימודיו. כן ציינה שמשפחתו של הקטין הביעה התנגדות למעשיו, וכי מדובר במשפחה השרויה במצוקה כלכלית קשה ובנסיבות חיים קשות ביותר.

4.

באת-כוח המדינה טענה כי העבירות בוצעו על רקע אידיאולוג, וכי בכגון דא נוהג בית המשפט להחמיר בעונשים. היא ציינה כי רק אחד מהמערערים הביע חרטה וכי אף הוא חזר בו בתסקיר שירות המבחן האחרון. היא הפנתה את בית המשפט לגזרי דין במקרים דומים וטענה כי העונש שהוטל במקרה זה אינו חורג מרף הענישה המקובל.

5.

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעורים להידחות. אכן, נסיבותיהם האישיות של המערערים קשות הן. מדובר בנערים צעירים, אשר הצעיר מביניהם היה בן 14 שנים בלבד בעת ביצוע העבירות. השלושה מגיעים מרקע משפחתי וחברתי קשה, ממצוקות כלכליות וסוציאליות ומחברה המצויה בחיכוך מתמיד עם כוחות הביטחון הישראליים. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שמדובר בקטינים אשר פועלים מתוך ייאוש, תסכול ואובדן דרך. אף נסיבות ביצוע העבירה אינן מהחמורות, שכן בסופו של דבר רק אחד מהמערערים שלף סכין ונפנף בה, כאשר החיילת שישבה במחסום היתה מוגנת על ידי הזכוכית. עם זאת, חרף העובדה שתוכניתם של השלושה לא יצאה אל הפועל, טמון במעשיהם פוטנציאל סיכון רב, ולולא קיר הזכוכית יכול היה האירוע להסתיים בפגיעות בנפש. לו היתה נקרית למערערים הזדמנות לפגוש בחייל פנים אל מול פנים, כפי שתכננו, יתכן והאירוע היה נגמר באסון. אין להתעלם מהתכנון של המערערים לביצוע פיגוע דקירה בחייל, ולא ניתן להתחשב רק בתוצאה שפעמים רבות הינה תלויה ביד הגורל, ואכן העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירת הניסיון בה הורשעו המערערים הינו עשרים שנות מאסר. חומרה נוספת טמונה בעצם החבירה של שלושה נערים יחדיו בתכנון להוציא לפועל פיגוע נגד חייל. בדין ציין בית המשפט המחוזי כי "נערים המצויידים בסכין, שבכוונתם להרוג או לפצוע חייל, יוצרים סיכון ממשי לחיי החיילים המוצבים במחסום, גם אם מדובר בקטינים המונעים על ידי נסיבות חיים קשות ושנאה לישראל, שאינם פועלים על-פי תוכנית סדורה".

על בית משפט זה להעביר מסר חד משמעי ונוקב של הרתעה מפני מעשים אלו שחוזרים ונשנים לצערנו ולא פעם מסתיימים בפגיעה ממש. אין גם להתעלם מהעובדה שהעבירות בוצעו על רקע אידיאולוגי-לאומני, אשר בית משפט זה אמר לא אחת שבמקרים מעין אלו נדחים שיקולים אחרים מפני שיקולי ההרתעה (ראו ע"פ 6029/92 פלונית נ' מדינת ישראל , תק-על 93(2) 1916; ע"פ 6952/94 עלי נ' מדינת ישראל , תק-על 95(2) 433). מטעמים אלו מצאנו כי יש לדחות את הערעורים. לא נותר לנו אלא להביע תקווה כי משפחותיהם של המערערים, אשר כולן הביעו התנגדות למעשי בניהם, ישכילו, לאחר שחרורם של הבנים מהכלא, להחזירם לדרך הראויה אותה ביקשו עבורם.

הערעורים נדחים.