ע"פ 9210/11 שי מגירה נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 1513-08-11, (כבוד סגן הנשיא, השופט תאופיק כתילי ) מיום 31.10.2011.

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום ) ובמסגרתו הואשם בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה או פקודת הסמים המסוכנים ); עסקה אחרת בסם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו-9א לפקודה; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי כתב האישום, בחלקו הרלוונטי למערער, נטען כי המערער הגיע לדרום הארץ ביום 24.7.2011 על מנת להביא משם סם מסוג חשיש בכמות של 8 ק"ג , וזאת לשם הפצתו בצפון הארץ. עוד נטען כי המערער לקח עימו שניים נוספים (שהועמדו אף הם לדין בעבירות אחרות באותו כתב אישום – ס' ג' ), וזאת מבלי שידעו מה מטרת הנסיעה. בהגיעו אל יעד איסוף הסם, החביא אותו המערער מתחת למושב הנוסע ברכבו ולאחר מכן עשו השלושה את דרכם חזרה צפונה. בשלב מסוים, נעצרו השלושה בצד הדרך לבידוק רישיונות על ידי שוטרים, והאחרונים גילו את הסם שהוסתר ברכב.

ביום 25.9.2011 הורשע המערער בעבירות מושא כתב האישום, וזאת על יסוד הודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון. ביום 31.10.2012 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר הדין, ציין בית המשפט המחוזי כי לדידו המדובר הוא בעבירות חמורות שמיגורן מתברר כקשה, ומכאן קבע שיש מקום להטיל עונש מרתיע שישקף כראוי את חומרת המעשים. לפיכך, נגזר על המערער עונש של 48 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה שלפי פקודת הסמים המסוכנים; קנס כספי בסך של 50,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו; וחילוט רכבו של המערער.

מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוען המערער כי בית המשפט המחוזי גזר עליו עונש מחמיר החורג ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. בנוסף, הוא מציין כי אין בעברו עבירות בתחום הסמים, ובשנים האחרונות, משנת 2005 למעשה, קיים אורח חיים נורמטיבי. יתרה מזאת, טוען המערער כי הוא אב לשני ילדים קטנים ועובר למעצרו, נקלע למצוקה כלכלית קשה, נפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל ואף מונה לביתו כונס נכסים. לבסוף נטען כי בית המשפט לא נתן משקל מספק להודאתו במסגרת הסדר הטיעון, לנסיבותיו האישיות ולהיעדר עבר פלילי כלשהו אצלו בתחום הסמים.

מנגד, המשיבה טענה כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת משלא נפלה בו טעות. לטענתה, המערער ביצע את העבירות שבהן הורשע לשם עשיית רווח כלכלי, ולכן יש חשיבות לענישה מרתיעה. עוד מציינת המשיבה כי אומנם עברו של המערער אינו כולל עבירות מתחום הסמים, ואולם הוא ריצה עונש מאסר בגין עבירות רכוש ואלימות. לכן, אין לראות בעברו כשיקול לקולה בנסיבות העניין. באשר ליתר נסיבותיו האישיות של המערער, טוענת המשיבה כי הן נשקלו במסגרת גזר הדין ויש לשים את הדגש בעבירות מהסוג הזה על שיקולי ההרתעה מפני ביצוען משום שהפיתוי לבצען הוא גדול ומסוכנותן היא רבה.

לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובצרופותיה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה לא יתערב בנקל בחומרת העונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי, למעט ממקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה שלפנינו, העונש שהטילה הערכאה הדיונית אינו חורג באורח קיצוני ממדיניות הענישה הראויה ועל כן אין המדובר בעונש שמצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לעניין זה, אין לקבל את טענת המערער שלפיה בית המשפט המחוזי התעלם מנסיבותיו האישיות. מגזר הדין עולה כי בית המשפט שקל את כלל השיקולים, הן לקולה הן לחומרה, והגיע למסקנה כי יש ליתן לשיקולי ההרתעה משקל מכריע בנסיבות העניין וכי נסיבותיו האישיות של המערער אינן כאלה שיש בהן כדי להצדיק הקלה מיוחדת בעונשו. מכאן, שאין לקבל את טענת המערער במישור זה.

מן הראוי לציין כי העבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד היא עבירה חמורה שהעונש המקסימאלי בגינה הוא 20 שנות מאסר, וזאת לא בכדי, שכן במעשה שביסוד העבירה, כרוכה פגיעה בציבור רחב, במיוחד כאשר המדובר הוא בכמות גדולה של סם כבמקרה שלפנינו. מכאן, שלא מצאנו כי נפלה טעות בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער, ועל כן אין מקום להתערב בגזר הדין.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.