ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 9265/96
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופט מ' אילן
המערער : אוקטאי אברמוב
נגד
המשיב ה : מדינת ישראל.
תאריך הישיבה: י"ב באדר תשנ"ח (10.3.98)
בשם
המשיב : יעקב שקאלר
בשם המשיבה: עו"ד פלמור הרץ
קצינת מבחן: גב' זהבה מור
פסק דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 65/96) בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות וכליאת שוא, שבוצעו על ידו כלפי אשתו בתגובה לחשד שהיא בוגדת בו; ונדון בשל כך לעונש כולל של שתים עשרה שנים מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה בעבירות של כליאת שוא וחבלה בכוונה מחמירה; וכן כנגד חומרת העונש.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי:
א.המערער ואשתו - כיום גרושתו - (להלן: המתלוננת), עבדו בפרק הזמן הרוולנטי במפעל לעיבוד בשר. ביום 11.2.96, בעקבות חשד שהתעורר בלבו של המערער כי המתלוננת מקיימת יחסים אינטימיים עם עובד אחר במפעל, היכה אותה המערער בפניה - במפעל שבו עבדו - וכינה אותה "זונה".
ב.המערער והמתלוננת פוטרו אותו יום מן העבודה במפעל; ועם שובם לביתם, פתח המערער במסכת התעללות קשה במתלוננת, שנמשכה כשבוע (להלן: שבוע ההתעללות). בפרק זמן זה - כך קבע בית המשפט המחוזי - המערער היכה את המתלוננת, בעט בה, חתך את ידיה, דקר את רגליה וגבה בסכין ובמזלג, משך את שערותיה, כיבה סיגריות בוערות על גופה, נשך אותה, תלה אותה למספר שניות בצווארה ושפך מים רותחים על ראשה וגפיה.
ג.בשבוע ההתעללות, מנע המערער מהמתלוננת מלצאת מן הבית. אומנם, בהודעתה במשטרה מסרה המתלוננת כי יום לפני שהגיעה למשטרה יצאה עם המתלונן לקניות. ברם, בפרק זמן זה היתה המתלוננת צמודה למערער ולא היתה לה אפשרות להתרחק ממנו.
ד.רק בשעות הבוקר המוקדמות של ה- 19.2.96, הצליחה המתלוננת - יחפה ולבושה בחצאית בלבד - לעזוב את הבית ולהגיע לתחנת המשטרה בנתניה, כשהיא חבולה ופצועה בצורה חמורה.
3.הדיון בבית המשפט המחוזי
א. גדר המחלוקת
(1) המערער לא חלק בבית המשפט המחוזי על עצם קיומן של הפגיעות הפיסיות שנמצאו על גופה של המתלוננת כאשר הגיעה למשטרה; והמחלוקת "הצטמצמה" לזהותו של האחראי לגרימתן.
(2) בסיכומיו, הסכים ב"כ המערער, כי מרשו נושא באחריות: לחתכים שנגרמו בסכין בידיה של המתלוננת, לשתי הנשיכות שננשכה המתלוננת בגבה ולחבלות שנגרמו במכות אגרוף בפניה. לעומת זאת, כפר המערער באחריותו: לחבורות ולדקירות שנמצאו ברגליה של המתלוננת, למכות שהותירו סימני חבלות בידיה, לחתכי המזלג והסכין שנמצאו בגבה, לנשיכות באברי גוף שונים פרט לגבה של המתלוננת (בהן הודה כאמור), לחבלות שנחבלו לחייה, לכוויות ברגליה, בפניה ובעכוזה, להטלת קומקום בפניה, לגרירתה בשערה, לחניקתה ולכליאתה; הכל כפי שתיארה המתלוננת בהודעותיה במשטרה ובעדותה בחקירה הראשית במהלך הדיון.
(3) המערער לא היה עקבי בתגובותיו להאשמותיה של המתלוננת: במשטרה הודה כי גרם לה את מרבית החבלות שעליהן סיפרה בהודעותיה; אך בתשובתו לכתב האישום - עם פתיחת הדיון - הכחיש את גירסתה וחזר בו מההודאה שמסר בחקירתו במשטרה. במהלך הדיון הודה המערער באמיתות הדברים שמסר בהודעתו במשטרה; ברם, מאוחר יותר הסביר הסניגור, כי המערער הודה בכך שמסר לחוקר את האמת, אך אין הוא מודה במה שהחוקר רשם בהודעתו מפיו כביכול. לשיטתו של הסניגור, החוקר לא הבין כהלכה את דברי המערער שדיבר רוסית.
(4) במצב דברים זה, הוטלה על התביעה חובת ההוכחה בדבר אחריותו של המערער לחבלות ולפציעות - לרבות הכליאה - שבהן כפר המערער כמפורט לעיל.
ב. ראיות התביעה
העדה העיקרית - ולמעשה היחידה - לאחריותו של המערער לכל החבלות שנגרמו למתלוננת - לרבות לחניקתה ולכליאתה - היא המתלוננת עצמה; וכאמור, כתב האישום מבוסס על הדברים שמסרה המתלוננת בהקשר זה בהודעותיה במשטרה. במסגרת ההודעות האמורות, מסרה המתלוננת פרטים לפיהם תקף המערער גם את שני ילדיהם הקטינים; ובכתב האישום יוחסה למערער בהקשר זה עבירת תקיפה, באישום נפרד, ממנו זוכה. במהלך חקירתה הראשית סטתה המתלוננת מן הגירסה שמסרה בקשר לתקיפת הילדים; ובית המשפט נעתר לבקשת התביעה, הכריז עליה - בהקשר זה - כעדה עויינת וקיבל כראיה את ההודעות שמסרה במשטרה. מאידך גיסא, לא חזרה בה המתלוננת בחקירתה הראשית מן הגירסה שמסרה בקשר למעשי ההתעללות העומדים בבסיס ההרשעה. ברם, במסגרת חקירתה הנגדית על ידי הסניגור, "נשברה" המתלוננת וטענה, כי שניהם יחד - היא והמערער - אחראים לחבלות שנגרמו לה. עם זאת, הבהירה המתלוננת, שהמערער הוא זה שגרם לה בפועל את החתכים בידיים וברגליים; ואילו היא זו שנושאת באחריות ל"כל השאר".
לנוכח העמדה שנקטה המתלוננת בשלב חקירתה הנגדית - כמפורט לעיל - נעתר בית המשפט לתביעה, וקיבל כראיה לענין אחריותו של המערער לכל החבלות שנחבלה המתלוננת - לרבות לחניקתה ולכליאתה - את ההודעות שמסרה במהלך חקירתה במשטרה; וזאת מכח הוראותיו של סעיף 10א(א) לפקודת הראיות.
ג.ההכרעה בבית המשפט המחוזי
(1) לאחר שבחן את הראיות שבאו בפניו, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה, שיש להעדיף את הדברים שמסרה המתלוננת בהודעותיה במשטרה על פני הגירסה שהציגה בחקירתה הנגדית; ולאחר שמצא להודעותיה של המתלוננת "דבר לחיזוק", הרשיע בית המשפט את המערער באחריות לכל החבלות שנמצאו בגופה ביום הגשת התלונה, לרבות למעשי ההתעללות האחרים - ובהם כליאתה - כמפורט בכתב האישום.
(2) בבסיס החלטתו של בית המשפט להעדיף את ההודעות שמסרה המתלוננת בחקירתה במשטרה - כפי שהשתקפו בעדותה בחקירתה הראשית - על פני העדות שמסרה בחקירתה הנגדית, ולבסס עליהן את הרשעת המערער, עומדים, בעיקרו של של דבר הגורמים הבאים: ראשית - התרשמותו של בית המשפט, שהמתלוננת אמרה אמת לאמיתה במשטרה ובחקירתה הראשית וכי היא שינתה את טעמה במהלך החקירה הנגדית, בשל פחדה מן המערער ובשל רצונה לשמור על שלימות התא המשפחתי; ושנית - העובדה שהמערער הודה במהלך חקירתו במשטרה באחריות לחלק נכבד מן החבלות נושא כתב האישום והגירסה שבה הסביר את תגובתו הפתלתלה להאשמותיה של המתלוננת לוקה בחוסר סבירות מובהקת.
(3) על רקע זה - ולאחר שמצא ראיות מספיקות לחזוק תוכן הודעותיה של המתלוננת - הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה - במקום חבלה חמורה בנסיבות מחמירות שיוחסה לו בכתב האישום - פציעה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא.
4.הערעור כנגד ההרשעה
להלן, בתמצית, עיקרי הטענות שהעלה הסניגור כנגד הרשעת שולחו בעבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה וכליאה וההכרעה בהן:
א.קבילותן ומשקלן הראייתי של הודעות המתלוננת במשטרה
טענתו המרכזית של הסניגור היא כי שגה בית המשפט המחוזי בכך, שקיבל כראיה לחובת מרשו את ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה, מכח הוראותיו של סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. עמדה זו מבסס הסניגור על שניים אלה: ראשית - בית המשפט המחוזי שגה כאשר הכריז על המתלוננת בחקירתה הראשית כעדה עוינת ובכך נשמט הבסיס מתחת לקבילות הודעותיה במשטרה בשלב זה; ושנית - המתלוננת לא הוכרזה כעדה עוינת בשלב החקירה הנגדית ומכל מקום, כאשר עד "נשבר" במהלך החקירה הנגדית, אין לראותו כמי ששינה את טעמו לצרכי סעיף 10א לפקודת הראיות. קבלת הודעות שנמסרו במשטרה, במקום עדותו של עד ש"נשבר" בחקירה נגדית - כך השתמע מטיעונו של הסניגור - שוללת מן הנאשם את ההישג של החקירה הנגדית.
עמדת הסניגור על שני חלקיה אינה מקובלת עלי.
מקום שעד מוכרז כ"עד עוין" בהקשר לפרשה אחת ממספר פרשיות המיוחסות לו בכתב האישום, מתיחסת ההכרזה לאותה פרשה בלבד; ואם בעקבות ההכרזה מוגשות לבית המשפט הודעות שמסר העד בחקירתו במשטרה, על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות, מצומצמת קבילותן של ההודעות לאותה פרשה שבקשר אליה הוכרז העד כ"עוין". בנסיבות כאלה, ההודעות משמשות ראיה רק לענין הפרשה המסוימת שבקשר אליה הוגשו; ויש להתעלם מתוכנן ככל שמדובר בפרשיות אחרות.
במקרה דנא זוכה המערער מהפרשה שבקשר אליה הוכרזה המתלוננת כעדה עוינת; ולכאורה, בית המשפט לא היה רשאי להיזקק להודעות שהוגשו בקשר לפרשה האמורה כראיה לעניינה של פרשת ההתעללות העומדת בבסיס הרשעתו של המערער. ברם, ההודעות האמורות הוגשו ונתקבלו כראיה מכח סעיף 10א, גם בהקשר לפרשת ההתעללות במתלוננת; וזאת - במהלך החקירה הנגדית של המתלוננת, כאשר "נשברה" וחזרה בה מן הגירסה שמסרה בהקשר זה בהודעותיה. מקום שעד מוסר בחקירתו הנגדית גירסה שונה מזו שמסר בהודעתו במשטרה, רואים אותו כמי "ששינה את טעמו" כאמור בסעיף 10(א)(א)(3) לפקודת הראיות; ואין נפקות לענין זה, לעובדה שהעד שינה את גירסתו בשלב החקירה הנגדית ולא בשלב החקירה הראשית. שלב החקירה שבו חוזר בו העד מן הגירסה שמסר באימרת חוץ בכתב, אינו מעלה ואינו מוריד לענין קבילותה של האימרה לפי סעיף 10א(א) הנ"ל (ראו, למשל: דנ"פ 4366/93, כחלון נ' י.מ., בו אושרה קבילות אמרות חוץ שמסר עד שחזר בו מגירסתו בשלב חקירתו הנגדית ולאחר שהוכרז כעד עויין מן הגירסה שמסר באותן אמרות.
קבלת אימרת חוץ של עד ש"נשבר" בחקירה נגדית אינה שוללת מן הנאשם את פירות ההצלחה, כפי שטוען הסניגור. יש להבחין בענין זה בין "קבילות" לבין "משקל"; ולענין ה"משקל" נשמר במלואו ההישג שהושג ב"שבירת העד" בחקירה הנגדית.
ולא למיותר יהיה לחזור ולהזכיר, כי הכרזת עד כ"עד עויין", אינה מהווה תנאי מוקדם לקבילות אימרת חוץ שלו בהתאם להוראות סעיף 10א לפקודת הראיות; וניתן להגיש אימרת חוץ כזאת גם ללא הכרזתו של העד כ"עד עוין".
סיכומם של דברים: גם אם שגה בית המשפט המחוזי בכל הקשור לקבילות הודעותיה של המתלוננת בקשר לאישום בתקיפת הילדים ממנו זוכה המערער, אין למשגה זה השלכה על החלטתו של בית המשפט לקבל את ההודעות האמורות בקשר לאישום שבגינו הורשע המערער. בהקשר זה, נתקבלו ההודעות על רקע "שבירתה" של המתלוננת בחקירתה הנגדית; וכאמור, לא היה צורך בהכרזתה של המתלוננת כעדה עויינת כתנאי לקבלת הודעותיה.
בית המשפט המחוזי קיבל, איפוא, כדין את ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה בקשר למעשי ההתעללות שביצע בה המערער; והיה רשאי להעניק להודעות אלו את מלוא המשקל המתחייב מתוכנן, אגב דחיית הגירסה שהציגה המתלוננת בעדותה כבלתי מהימנה.
טענת הסניגור בהקשר זה נדחית.
ב.תרגום לקוי של דברי המתלוננת לעברית
המתלוננת מסרה את תלונתה במשטרה בשפה הרוסית. לטענת הסניגור, תרגום דברי התלונה לעברית לקוי והוא מעוות את המשמעות המקורית של הדברים שמסרה המתלוננת בהודעותיה דא עקא, שמאמצי הסניגור לאשש את טענתו במהלך חקירתו הנגדית של החוקר שרשם את הודעותיה של המתלוננת - העד פלד - לא נשאו פרי; ובית המשפט היה רשאי לקבל את הדברים שנרשמו בהודעות כמשקפים בצורה מדויקת הדברים שאמרה המתלוננת בקשר לאחריותו של המערער למעשים העומדים בבסיס הרשעתו.
ג.טענת אי שפיות
בערעור חזר הסניגור על הטענה: שמרשו אינו מסוגל לעמוד לדין בשל היותו חולה נפש; ומכל מקום, יש להנותו מהסייג של אי שפיות, כאמור בסעיף 34ח' לחוק העונשין. לשיטת הסניגור נותר בהקשר זה ספק שלא עלה ידי התביעה להסירו, כאמור בסעיף 34כב(2) לחוק העונשין.
בית המשפט המחוזי לא נעתר במסגרת הדיון בפניו לבקשת ב"כ של המערער להעמיד את מרשו לבדיקה פסיכיאטרית; וזאת - משום שלא מצא תשתית עובדתית המצדיקה זאת. בפנינו חזר ב"כ המערער על בקשתו ואנו נעתרנו לה.
בחוות דעת מסכמת קובע מנהל החטיבה הפסיכיאטרית בבית החולים באר יעקב, שם נבדק המערער: ראשית - כי המערער "במצבו הנוכחי הוא צלול, מודע מתמצא, עניני ובהתאם לכך הוא כשיר לעמוד לדין"; ושנית - כי בעת שעשה את המעשים נושא האישום היה "צלול ומודע למעשיו ולהשלכותיהם וכן ידע להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ולכן הוא אחראי למעשיו".
קביעות אלו הינן חד משמעיות; ונראה כי הספק שממנו מבקש הסניגור
להנות את שולחו בענין זה, נעוץ בתיאור פרטי ההסתכלות והדיון הרפואי, שקדמו למימצאים הסופיים.
ד.לא הוכחה "כליאה" כמשמעותה בסעיף 377 לחוק העונשין
בהודעותיה במשטרה - שנתקבלו כאמור כראיה על פי הוראות סעיף 10א(א) לפקודת הראיות ונמצאו מהימנות - מסרה המתלוננת כי המערער נעל את דלת דירתם והחזיק את המפתח ברשותו במשך שבוע ההתעללות; וכאשר יצאו - בסוף השבוע - לקניות, תשישותה הפיסית ועינו הפקוחה של המערער מנעו ממנה מלברוח.
ביום כליאתה האחרון - הוא היום שבו הגיעה למשטרה - הבחינה המתלוננת כי המערער ישן ללא החולצה שבה החזיק את מפתחות הדירה. היא ניצלה את ההזדמנות, יצאה מן הדירה, נעלה את הדלת מאחוריה ומיהרה למשטרה. כאשר לבושה והחבלות שעל גופה מספרים את סיפור ההתעללות נושא האישום.
הסניגור מצביע על כך, שהמערער איפשר לילדי הזוג לצאת מן הדירה במשך השבוע: ומוצא בכך בסיס לטענה שהמתלוננת לא היתה "כלואה" בדירה. לשיטתו, אם הילדים יכלו לצאת, הדעת נותרת שגם המתלוננת היתה יכולה לעשות כך; ומכל מקום, המתלוננת יכלה להזעיק עזרה באמצעות הילדים.
בית המשפט המחוזי דחה את עמדתו של הסניגור ובדין עשה כן. העובדה שהילדים יצאו ונכסו, אינה משנה את העובדה שהמערער מנע מן המתלוננת לצאת מן הדירה; ולעניינה של העבירה שבסעיף 377 לחוק העונשין, די ב"מניעת" היציאה, בנסיבות שעליהן מסרה המתלוננת, כדי להביא את המערער בגדרו של "כולא" שלא כדין.
ה.הרשעה בעבירה חמורה
בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה - שדינה עשרים שנים מאסר - במקום בעבירה של גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שיוחסה לו בכתב האישום שדינה ארבע עשרה שנות מאסר. לטענת הסניגור היה בית-המשפט מנוע מלעשות כך, משום שלא ניתנה למערער הזדמנות נאותה להתגונן מפני האשמה החמורה יותר, כאמור בסעיף 184 לחסד"פ (נ"מ).
טענת ב"כ של המערער בענין זה מקובלת עלי. העבירה שיוחסה למערער בכתב האישום מסתפקת בקיומה של "מחשבה פלילית" ברמה של "פזיזות"; ואילו העבירה שבה הורשע על ידי בית המשפט במקומה, דורשת קיומה של "מחשבה פלילית" ברמה של "כוונה". המערער לא "הוזהר" במהלך הדיון מפני סיכון של הרשעה בעבירה חמורה מזו המיוחסת לו בכתב האישום; ובנסיבות העניין אין לומר, שהיה ער לסיכון זה וקידם את פניו הלכה למעשה. לא נעלמה מעיני העובדה כי בסיכומיה ביקשה התביעה מבית המשפט לקבוע כי היסוד הנפשי שליוה את מעשי ההתעללות היה של מחשבה פלילית ברמה של כוונה. בקשה זו אינה יכולה לבוא במקום ה"אזהרה" הדרושה; שהרי זו צריכה לאפשר למערער להתגונן במהלך הדיון.
במצב דברים זה, דין הטענה להתקבל; והרשעת המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, תומר בהרשעה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כפי שיוחס לו בכתב האישום.
ו.הרשעה במספר עבירות בשל אותו מעשה
טענתו של הסניגור בהקשר זה היא: כי בנסיבות המקרה לא היה מקום להרשיע את המערער גם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וגם בפציעה בנסיבות מחמירות, כאשר בבסיס השתיים עומדת בסופו של דבר אותה התנהגות. עמדת הסניגור בעניין זה, אינה מקובלת עלי: המדובר בסדרת מעשים שונים שנעשו בנקודות זמן שונות במהלכו של שבוע ההתעללות; ואף שנעשו במסגרתה של מסכת התעללות מתמשכת אחת, עדיין רשאי היה בית המשפט להתיחס בנפרד למעשי ההתעללות שגרמו ל"חבלה" ול"פציעה".. אמנם, בית המשפט המחוזי לא פירט בהכרעת הדין אילו מעשים גרמו ל"חבלה" ואילו גרמו ל"פציעה"; ברם, המעשים מדברים בענין זה בעד עצמם. כך, למשל, דקירת המתלוננת - מהווה פציעה בנסיבות מחמירות; ואילו החבלה שנגרמה לה בפניה בשל פגיעת הקומקום שהטיל כלפיה - מהווה גרם חבלה בנסיבות מחמירות. באופן דומה, ניתן לאפיין את שאר ה"חבלות" וה"פציעות" שגרם המערער למתלוננת ולהבחין ביניהן.
ויהיו הדברים כאשר יהיו, הסניגור המלומד יכול היה לבקש בעוד מועד תיקון של כתב האישום או הבהרת תוכנו; ואם לא עשה כן - אין זאת אלא שהדברים היו מובנים מאליהם ולא היה בהעדר הפירוט כדי לקפח את המערער בהגנתו.
5.הערעור כנגד חומרת העונש
אכן, העונש שנגזר על המערער חמור. ברם - ההתעללות העומדת בבסיס הרשעתו חמורה אף היא; ומשנמצא המערער אחראי לה - מן הראוי והנכון הוא שחומרה זו תבוא לכלל ביטוי חד וברור ברמת העונש שנגזר עליו.
עם זאת, נראה לי, כי לנוכח החזרת ההרשעה לעבירה של גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובהתחשב בכך שהחבלות והפציעות שגרם המערער למתלוננת אינן בעלות השלכת קבע, יש מקום לקיצור תקופת המאסר שעל המערער לרצות בפועל.
העונש שנגזר על המערער הינו העונש המירבי - 14 שנות מאסר - הקבוע לצידה של החמורה מבין העבירות שבהן הורשע בשל מסכת ההתעללות במתלוננת.
בנסיבות הענין - וכשאני לוקח בחשבון שבינתיים בני הזוג התגרשו והסיכון שהמערער יחזור ויפגע במתלוננת מאבד מחריפותו - נראה לי כי ניתן להשיג את מטרת ענישתו של המערער בהטלת עונש מאסר של 12 שנים, ממנו יהיו 10 לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי כפי שהורה בית המשפט המחוזי.
6. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור כנגד ההרשעה ולקבל את הערעור כנגד מידת העונש, כמפורט בפסקה 5 לעיל.
ש ו פ ט
השופט מ' חשין :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט מ' אילן :
אני מסכים.
ש ו פ ט
ניתנה היום, ז' בתמוז תשנ"ט (21.6.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו
פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96092650.
H16