בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9272/02
וערעור שכנגד
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת ע' ארבל
המערער:
המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")
נ
ג
ד
המשיב:
יוסף שלי
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.9.02 בת.א. 642/96 שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא ש' פינקלמן
תאריך הישיבה:
ד' באדר א התשס"ה
(13.2.05)
בשם המערער:
עו"ד משה ורבה
בשם המשיב:
עו"ד פנחס זלצר
פסק-דין
השופט א' ריבלין :
1.המשיב, יליד 1969, נפגע ביום 18.12.95 בתאונת דרכים בה היה מעורב בעת שרכב על אופנועו. הוא הובהל לבית חולים, שם אובחן כסובל משיתוק ספסטי בפלג גופו התחתון, פגיעות פנימיות ואי יציבות של הכתף. לאחר אשפוזו הועבר למחלקת שיקום, להמשך הטיפול הרפואי. עובר לתאונה עבד המערער כמתכנת מחשבים.
2.בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ש' פינקלמן) קבע, בהסתמך על חוות דעתה של ד"ר פרבר, המומחית לרפואה פיזיקלית ושיקום שמינה (להלן: המומחית הרפואית ), כי יש להעמיד את נכותו הרפואית והתפקודית של המשיב על 100%. המומחית מצאה כי בנוסף לשיתוק הספסטי בפלג גופו התחתון, סובל המשיב מאי יציבות בכתף ידו הימנית וחולשה בשרירי הזרוע ואלה אינם מאפשרים לו תפקוד תקין בידו הימנית. עוד קבעה המומחית כי המשיב "מסוגל להתהפך במיטה בתמיכה, לצד ימין בלבד. אינו מסוגל להתיישב, שיווי משקל לקוי מאד בישיבה. אינו מסוגל לעבור בגפו לכסא. מסוגל להרים עצמו בכסא בעזרת יד אחת, לגובה של 4-3 ס"מ בלבד. אינו שולט על הסוגרים". המומחית הרפואית העריכה לפיכך, כי המשיב נזקק לעזרת הזולת בכל הקשור במרבית תפקודי היום-יום. המומחית סברה, עם זאת, כי המשיב יהיה מסוגל לעבודה בהיקף חלקי.
לעניין הפסדי השתכרותו של המשיב, קבע בית המשפט כי יש להעמיד את הכנסתו החודשית המשוערכת ליום פסק הדין על סך של 10,000 ש"ח נטו. לאור האמור פסק בית המשפט למשיב, בגין ראש הנזק של אובדן השתכרות לעבר, סכום של 840,000 ש"ח, ובגין אובדן השתכרותו של המשיב מיום פסק הדין ועד להגיעו לגיל 65 שנים סך של 2,443,000 ש"ח.
בית המשפט פסק למשיב עבור דיור זמני ומגורי קבע סך של 500,000 ש"ח. סכום זהה נפסק למשיב עבור הוצאות ניידות. כן פסק בית המשפט למשיב עבור עזרת צד ג' פיצוי על בסיס של 14,000 ש"ח לחודש, ובסך הכל 4,732,000 ש"ח לראש נזק זה. לבסוף, נפסק למשיב סך של 1,000,000 ש"ח עבור צרכים נוספים שוטפים בפרטים שונים, כגון הפעלה שוטפת של מיזוג אוויר, כביסה וצרכים רפואיים ופרה רפואיים.
הצדדים שניהם אינם משלימים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעור והערעור שכנגד שלפנינו.
3.המערערת יוצאת כנגד הסכום שנפסק למשיב בגין הפסדי השתכרות. ראשית, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא בהעמידו את שכרו הקובע של המשיב לצורך חישוב הפיצוי בגין הפסדי השתכרות על סך של 10,000 ש"ח נטו לחודש. המערערת טוענת לעניין זה כי שכרו בפועל של המשיב ערב התאונה היה 5,000 ש"ח לחודש, ולא 6,439 ש"ח לחודש, כפי שקבע בית המשפט קמא. לפיכך, כך נטען, עולה הסכום שקבע בית המשפט על כפל השתכרותו המשוערכת, בפועל, של המשיב ערב התאונה. המערערת מוסיפה וטוענת כי טעה בית המשפט המחוזי משקבע כי נכותו התפקודית של המשיב והפסד כושר השתכרותו הינם בשיעור של 100%. המערערת סבורה כי המשיב יוכל לעבור הליך של שיקום מקצועי ולהמשיך לעבוד במקצועו כמתכנת מחשבים, במשרה חלקית, בישיבה ובתנאים מותאמים (גישה לכסא גלגלים, שירותים צמודים וכדומה). היא סומכת טענתה זו על קביעתה של המומחית הרפואית שמינה בית המשפט, כמו גם על ראיות נוספות שהובאו על ידה לבית המשפט. בנוסף טוענת המערערת כי המשיב לא מילא את חובתו להקטין את הנזק, משנמנע לעבור שיקום מקצועי כאמור, ולחזור לעבודתו. לאור האמור, טוענת המערערת כי היה מקום לפסוק למשיב פיצויים בגין הפסדי השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק, ועל בסיס ירידת כושר השתכרות של 50% בלבד, לאחר שנתיים של אי כושר ולעתיד.
4.המערערת טוענת כי בית המשפט קמא טעה כשפסק למשיב פיצויים בגין הוצאות עזרת צד ג' על בסיס הוצאה חודשית של 14,000 ש"ח לחודש. על פי הנטען, במקרים אחרים, בהם הנפגע משותק בכל ארבע גפיו וזקוק לעזרה מרובה בכל שעות היממה, נוהג בית משפט זה לפסוק לו פיצוי בסך של כ- 12,000 ש"ח לחודש. לפיכך, כך טוענת המערערת, לא היה מקום לפסוק למשיב, שהינו פרפלג, המסוגל לבצע חלק ניכר מפעולות היומיום בעצמו, את הסכום שנפסק.
המערערת טוענת עוד כי יש מקום להפחית בכמחצית את הפיצויים שנקבעו למשיב בראש הנזק של דיור ומגורים, שכן, כך לטענתה, המשיב אינו זכאית לפיצוי בגין רכישת בית מגורים, אלא לכל היותר לפיצויים בגין הוצאות אשר יגרמו לו בשל התאמת דירתו לצרכיו המיוחדים עקב נכותו. עוד סבורה היא כי יש להפחית בכמחצית את הפיצויים שנפסקו למשיב בגין ניידות והוצאות נסיעה.
5.המשיב, שהינו גם המערער שכנגד, סבור כי דין טענות המערערת להידחות כולן. המשיב טוען כי הסכום בו נקב בית משפט קמא כשכרו הקובע, לצורך חישוב הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, נופל מפוטנציאל השתכרותו כפי שהוכח. הוא מציין כי בחודשים שקדמו לתאונה היתה עבודתו חלק מפרויקט גמר, שאמור היה להגיש לבית הספר להנדסאים, ולפיכך יש לראות בשכרו בחודשים אלה שכר תלמיד. עוד טוען הוא כי בית המשפט לא הביא בחשבון, בעת שקבע את הפסד השכר החודשי, את רכיב השעות הנוספות, המקובל ביותר בענף המחשבים; כי בשל היותו עובד שכישוריו עולים בהרבה על הממוצע, יכול היה שכרו להגיע לכדי שילוש השכר הממוצע; וכי לא נפסק לו הפסד בגין פנסיה ותנאים סוציאליים, הגם שהובאו בפני בית המשפט ראיות בעניין זה. המשיב אף מדגיש כי לאור נכותו הקשה כמו גם לאור השינויים האדירים שחלו בענף המחשבים מאז נקטעה עבודתו, אין ביכולתו להשלים את הפערים שנוצרו ולחזור למעגל העבודה.
בנוסף, טוען המשיב כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי גיל הפרישה מחיי העבודה הינו 65. לשיטתו, גיל זה אינו משקף עוד את המציאות החברתית במדינת ישראל ומן הראוי היה לחשב את הפסדי השתכרותו עד לגיל 70.
6.לעניין סכום הפיצוי שנפסק למשיב עבור עזרת צד ג', טוען המשיב כי הוא אינו מסוגל לבצע את רוב הפעולות היום יומיות החיוניות, וכי בפועל מצבו הפיזי אינו נופל ממצבם של נכים המשותקים בארבע גפיים. המשיב טוען כי עובד זר אינו מתאים לטיפול בו, וכי הוא נזקק לשני מטפלים שעלות העסקתם עומדת על 18,000 ש"ח. עוד טוען הוא כי בית המשפט קמא שגה כשלא הביא בחשבון בפסיקת סכום העזרה לעבר את הסכום ששילם המשיב לחברת כוח אדם, למשך תקופה קצרה לאחר שחרורו מבית החולים, בסך של כ- 63,000 ש"ח.
המשיב סבור כי אין מקום להתערב בסכום הפיצוי שנפסק לו עבור דיור ומגורים, וטוען כי בית המשפט דלמטא הותירו בחסרון כיס, משלא הבחין בין הוצאות העבר להוצאות העתיד, ולא הביא בחשבון את הוצאות השכירות לעבר, של בית המותאם לצרכיו, בסך 1,000$ לחודש. כן טוען הוא כי אין להתערב בסכום שנפסק לו עבור הוצאות ניידות.
המשיב מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא שגה משלא פסק לו פיצוי בגין הוצאות העבר. בית המשפט פסק למשיב על פי אומדנא סכום מסוים עבור "הוצאות שוטפות נוספות", אולם, כך נטען, לא התייחס כלל להוצאות שהוציא המשיב בעבר – בסכום של 1,604,950 ש"ח – על פי פירוט שהוצג בפניו.
לבסוף טוען הוא כי בית המשפט נמנע בשוגג מלפסוק לו ריבית מאמצע התקופה עבור הוצאות העבר בכל אחד מראשי הנזקים שנפסקו בפסק הדין.
7.הצדדים, שניהם, הגישו לבית משפט זה מספר בקשות להגשת ראיות נוספות בערעור. המשיב מבקש לצרף שני פסקי דין חדשים: האחד – עב (ב"ש) 1347/03 ניקודמוס אצובה נ' סנסרה ניהול מועדוני בריאות בע"מ , שניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע; והשני – עע (ארצי) 1511/02 ארמילנדה לאחאטו נ' עזבון המנוח בן בנימין ז"ל , שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה. המשיב טוען כי ניתן ללמוד מפסקי דין אלה, כי שכרו של העובד הזר אינו פחוּת מזה של העובד הישראלי, וזאת בניגוד להנחה, הבאה לידי ביטוי בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר , פ"ד נד (4) 450, לפיה עלות העסקתו של עובד זר בסיעוד נמוכה באופן משמעותי מהעסקת עובד ישראלי.
המערערת מבקשת להתיר לה להביא בפני בית משפט זה ראיות חדשות, בדבר עדכון משמעותי בסכומי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, המשולמות, לטענתה, למשיב בגין פציעתו בתאונה נשוא הערעור. כמו כן מבקשת המערערת להגיש ראיות חדשות, המלמדות, כך על פי הנטען, כי המשיב מפעיל עסק (אתר אינטרנט) המנוהל על ידו בעבודת מחשב. המשיב מצידו מתנגד לבקשות. הוא טוען כי מדובר בראיות שנולדו לאחר מתן פסק הדין, ולפיכך אין מקום לקבלן. לעניין הבקשה השניה הוא מוסיף ומציין כי ניסיונו לפרסם באינטרנט אתר מכירות למשחקים ואביזרים נכשל כשלון חרוץ והוא צבר הפסדים עצומים, אותם הוא מבקש להוכיח, במידת הצורך, באמצעות ראיות חדשות. עיינו באסמכתאות שמבקש המשיב לצרף. לא מצאנו לראוי להתיר את הצגת הראיות שהמערערת מבקשת להגיש בשלב זה.
8.לאחר שבחנו בעיון את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי יש מקום, במסגרת הערעור, להידרש לאחדות מהן.
טענת המערערת לפיה היה בראיות כדי ללמד כי המשיב לא הפסיד את מלוא כושר ההשתכרות נסמכת בעיקרה על עדות רופאת השיקום. אלא שמעדותה שלה גם עולה כי המשיב מוגבל מאוד בתנועותיו, ומכל מקום, אין עילה להתערב במסקנתו של בית-המשפט דלמטא בדבר נפקות הנכות הרפואית לענין כושרו של המשיב להשתכר. מאידך, מן הראוי היה במקרה זה לחשב את הפסדי השתכרותו של המשיב עד הגיעו לגיל 70, בהתחשב בעיסוקו ובכישוריו, ולא כפי שנפסק. לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בסיס השכר עצמה. יצוין כי דרך החישוב שהביאה את בית המשפט לתוצאה אליה הגיע בראש נזק זה לא נתבהרה בפסק הדין; מכל מקום, לאור האמור, סכום הפיצוי בראש נזק זה צריך לעמוד גם על פי חישובי בית המשפט קמא על סך של 10,000 X 292.96 = 2,929,600.
בנוסף, שוכנענו כי יש לקבל את הערעור גם בעניין הסכום שנפסק למשיב על ידי בית המשפט המחוזי בגין הוצאות עזרת צד ג'. סכום זה, בסך 14,000 ש"ח לחודש, חורג באופן משמעותי מאמות המידה שנקבעו על ידי בית משפט זה (ראו ע"א 3375/99 אקסלד
הנ"ל; ע"א 8083/02, כהן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)). בית המשפט המחוזי אינו מפרט כיצד הגיע לשומת הפיצוי בראש נזק זה. אין בפסק הדין התייחסות לראיות שבאו במשפט בעניין זה ושקלנו את האפשרות להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שינתן פסק דין מלא יותר; בסופו של יום בחרנו שלא להמשיך עוד את ההתדיינות, בשל עניינם של הצדדים להגיע להכרעה סופית ובחנו את הראיות שבאו במשפט. את עיקרי הדברים פרטנו בפסקה השניה בפסק דין זה. בחנו גם את הנתונים שהובאו במשפט לעניין עלות העסקת עובד זר ועלות העסקת עובד ישראלי, מצד אחד, ואת ההלכה בעניינים אלה מצד אחר, ובאנו לכלל מסקנה כי בהתחשב בכל אלה, יש לפסוק למשיב בראש נזק זה סכום של 12,500 ש"ח לחודש נכון ליום פסק הדין בבית המשפט קמא. בפסקי הדין שביקש המשיב לצרף אין כדי לשנות מסקנתנו זו, ואין בהם כדי לשנות, לעת הזו, את אמות המידה שהותוו על ידי בית משפט זה בנדון.
הערעורים מתקבלים במובנים האמורים. אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ע' ארבל :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.
ניתן היום, ה' באב התשס"ה (10.8.05).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט ת