ע"פ 9272/99 יחיאל וייס נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי ת"א-יפו בביצוע עבירה של מעשה סדום בקטין ושתי עבירות של מעשים מגונים בקטין. על-פי האמור בכתב האישום, בוצעו העבירות בשתי הזדמנויות שונות בהן פגש המבקש את המתלונן. לאחר שהמבקש הורשע בביצוע העבירות על-פי הודאתו, גזר עליו בית-המשפט עונש של חמש שנות מאסר, מהן שלוש וחצי שנים מאסר בפועל והיתרה על תנאי. המבקש ערער על גזר הדין לבית-משפט זה, ובד בבד עם הגשת ערעורו הגיש הוא את הבקשה שבפני לעיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעורו.

בחנתי את טענות המבקש לעניין עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור, ולא מצאתי כי יש בהן כדי להצדיק עיכוב ביצוע כמבוקש. אמת המידה העיקרית המשמשת את בית-המשפט בבואו להכריע בבקשת אדם שהורשע בדינו לעכב את ביצוע העונש שנגזר עליו עד להכרעה בערעורו, הינה השאלה האם קיים חשש שעקב הביצוע המיידי של גזר הדין יסוכל המימוש האפקטיבי של זכות הערעור, תוך גרימת עוול קשה לפרט ובכך תגרם גם פגיעה באינטרס הציבור לעשיית צדק. בהתקיים נסיבות המצביעות על קיומו של חשש כאמור, כגון - כאשר המאסר הוא קצר וקיים חשש שהמבקש ירצהו בטרם יישמע ערעורו או כאשר יש בידי המבקש להראות כי סיכוייו להצליח בערעורו טובים - הנטייה היא לעכב את ביצוע גזר הדין.

בעניינו של המבקש דנן לא מתקיימות נסיבות מהסוג המצדיק את עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור. המבקש איננו מערער על הכרעת הדין, נוכח הודאתו בעובדות כתב האישום, אלא על חומרת העונש שהושת עליו. מבלי להיכנס בשלב זה לניתוח פרטי גזר-הדין, יש לציין כי העבירות בהן הורשע המבקש הן חמורות ביותר, בהתחשב במהות המעשים ובזהות הקורבן שהינו קטין. טענותיו של המבקש לעניין חומרת העונש שהושת עליו ישקלו על-ידי בית-המשפט בעת הדיון בערעורו, אך בשלב זה ניתן לומר כי בהחליטו להשית על המבקש עונש מאסר בפועל לפרק זמן משמעותי, לא חרג בית-המשפט קמא ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מהסוג בהן הורשע המבקש. בהתחשב באמור, ונוכח אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, אין הצדקה לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור.

בדיון בפני פרש בא-כוחו של המבקש את נסיבותיו האישיות של המבקש ושל משפחתו ואת המצוקות אליהן נקלעו. לעניין זה הדגיש כי לפני כחודשיים ילדה אשתו של המבקש את בנם בכורם, שנולד פג וזקוק לטיפול מיוחד. כן הוגש מסמך רפואי מיום 26.12.99 לפיו נפגעה אשת המבקש באחת מידיה ועקב כך ידה מגובסת למשך 6 שבועות. לטענת בא-כוח המבקש, במצב דברים זה זקוקה אשתו של המבקש לעזרתו בטיפול בתינוקם, בהתחשב בכך שמשפחתה אינה מקיימת קשר עמה. בנסיבות אלה סבורה אני כי יש מקום לדחות את מועד תחילת ריצוי עונשו של המבקש במספר שבועות על מנת לאפשר למבקש ולמשפחתו למצוא סידור הולם לקראת תחילת ריצוי מאסרו.

אשר על כן ביצוע גזר הדין נדחה ב- 6 שבועות. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ביום 14.2.2000 עד לשעה 10:00. תנאי השחרור שנקבעו בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 13.12.99 יעמדו בתוקפם עד להתייצבותו של המבקש לריצוי עונשו.