ע"פ 9272/99 יחיאל וייס נ. מדינת ישראל

המערער הגיש ערעור על חומרת העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי, ובקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. ביצוע המאסר עוכב עד יום 14.2.2000, ובפני בקשת המערער לקבוע את ערעורו לדיון עובר למועד זה.

דין הבקשה להידחות.

בהחלטתה בעניין עיכוב הביצוע קבעה כבוד השופטת ביניש במפורש, כי אין הצדקה לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור. היענותה החלקית לבקשה התבססה על נימוקים אישיים, שהיו תקפים במועד בו היה על המערער להתחיל בריצוי עונשו: הולדת ילדו של המערער שהיה פג ונזקק לטיפול מיוחד, בעיות רפואיות של אשת המערער, וכיוצא באלה. לשם כך, ניתנה למערער שהות של שישה שבועות נוספים טרם ריצוי מאסרו.

מאחר שעיכוב הביצוע נקבע מלכתחילה לפרק זמן מוגבל, ולא הותלה בקיום הדיון בערעור, איני רואה הצדקה להיעתר לבקשה ולקבוע את הערעור לדיון לפני תחילת ריצוי המאסר.

עם זאת, בהתחשב בתקופת המאסר שנגזרה על המערער, יש לקבוע את ערעורו לדיון בחודשים הקרובים, ולא יאוחר ממחצית שנת 2000.