ע"פ 9356/06 פלוני נ. מדינת ישראל

המערערים הינם קטינים, אשר הורשעו על-פי הודאתם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירה של סיוע להריגה, לפי סעיף 298 ביחד עם סעיפים 31 ו-32 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובשתי עבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיפים 335(1) ו-335(2) לחוק העונשין. בגין עבירות אלו נגזר על המערערים עונש של חמישה עשר חודשי מאסר בפועל וכן חמישה עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעברו עבירות אלימות מסוג פשע.

על-אף שבסיס הרשעתם של המערערים היה הודאתם במסגרת של הסדר טיעון, הגישו המערערים ערעור לבית-משפט זה, הן על הרשעתם והן על גזר-דינם. בתמצית, עיקרו של הערעור מיוסד על הטענה, כי בית-המשפט המחוזי הרשיע אותם בעבירה, אשר אינה עולה כלל מהמסכת העובדתית בה הם הודו, ויסודותיה של העבירה כלל אינם מתקיימים בה. לטענת בא-כוחם, בית-משפט זה טרם נתן דעתו לסוגיה כגון זו. כן מעלים המערערים טענות לעניין העונש שנגזר עליהם, המתבססות על גילם הצעיר, סיכויי שיקומם והתסקיר החיובי שניתן בעניינם מאת שירות המבחן.

בד בבד, הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליהם עד למתן פסק-הדין בערעור, היא הבקשה שבפניי.

בבקשתו, טען בא-כוח המערער, כי קיים חשש, כי אם לא יידחה ביצוע עונש המאסר, יסיימו המערערים את מאסרם טרם ההחלטה בערעור. זאת, בהתחשב באורכו הקצר של המאסר שנגזר על המערערים; לאור העובדה, כי תקוזז תקופת מעצרם מתקופה זו, ובשים לב לכך שסביר, כי יתבצע ניכוי מנהלי מעונשם. במקרה זה, טוען בא-כוחם, יתייתר למעשה הדיון בערעור והנזק למערערים יהיה בלתי הפיך. כן מזכיר בא-כוח המערערים, כי המדובר בקטינים ללא עבר פלילי, אשר כבר כעת ניתן בהם אמון על-ידי בית-המשפט המחוזי, אשר עיכב את ביצוע גזר-הדין עד להגשת הערעור, בכפוף להפקדת ערבויות והטלת מעצר בית לילי עליהם. במסגרת עיכוב ביצוע זה, ממשיכים המערערים ללמוד בבית-ספר התיכון ונמצאים תחת פיקוח שירות המבחן. לטענתו, סיכויי הערעור גבוהים הם, ובהתחשב במסוכנותם הנמוכה של המערערים, לא ייגרם נזק רב לאינטרס הציבורי בעיכוב עונשם.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי חרף האמון שניתן כעת במשיבים, הרי שמדובר בערעור בעל סיכויים אפסיים וברי, כי המערערים ייאלצו לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. זאת בשל העובדה, כי בית-משפט זה איננו נוטה להתערב בהודאה ובגזר-דין אשר ניתנו במסגרת של עסקאות טיעון. כן מזכיר הוא, כי העבירות בהן הורשעו הינם חמורות ביותר, על רקע פרשה קשה, בה מצא אדם את מותו ואחר נפצע קשה, בשל קטטה של מה-בכך במהלך בילוי לילי. בנסיבות אלו, טוען בא-כוח המשיבה, אין מקום לעכב את ביצוע העונש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובערעור, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום לקבל את הבקשה.

אכן, הכלל הרגיל הינו ביצוע מיידי של עונש שנגזר על נאשם, בוודאי כאשר מדובר בעונש של מאסר בפועל. כלל זה רואה בסמיכות הזמנים הגיונית בין מתן העונש לביצועו, תנאי חשוב לשם אכיפה ראויה ואפקטיבית של החוק (ראו למשל בש"פ 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הלכה היא, כי הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע עונש המאסר לשכנע את בית המשפט, שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של עונש המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגיה (ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , נד (3) 769).

לא בלי לבטים, הגעתי למסקנה, כי יש מקום במקרה שלפנינו לעיכוב ביצוע העונש, זאת מבלי לקבוע דבר לעניין סיכויי הערעור, אשר לכאורה עליו לעבור משוכות גבוהות ביותר על מנת לשכנע את בית-המשפט להתערב בפסק-הדין. בהתחשב בגילם של המערערים, בתהליך השיקומי אותו התחילו לעבור ובאמון שניתן בהם עד כה ואותו טרם הפרו, הפגיעה באינטרס הציבורי אינה רבה בשל העיכוב, וודאי אם נעמידה אל מול הנזק העלול להיגרם למערערים, אם יסיימו לרצות את תקופת מאסרם עוד בטרם הוחלט בעניינם.

אשר-על-כן, הבקשה מתקבלת. הנני מעכב בזה את ביצועו של עונש המאסר שהוטל על המערערים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרת ת.פ 40148/05, וזאת עד למתן פסק-דין בע"פ 9356/06 בבית-משפט זה. ביצוע העונש יעוכב, תחת אותם תנאים וערבויות אותם הטיל בית-המשפט המחוזי בהחלטתו.