ע"פ 9490/09 אייל קאשי נ. מדינת ישראל

1.

המערער הורשע, בבית משפט השלום בירושלים, בעבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה, החזקת מכשירי פריצה, החזקת נכס חשוד והיזק בזדון, לפי סעיפים 406(ב), 384, 409, 413 ו-452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בהכרעת הדין נקבע, כי המערער ישב ברכב מול דירה שאליה פרצו שניים מחבריו – שנאשמו עמו בכתב האישום – וביצע תצפית לעבר הרחוב בו ממוקמת הדירה על מנת להתריע מפני הפרעה אפשרית למעשה הפריצה. שעה שהמערער המתין ברחוב, נכנסו הנאשמים לדירה וניסו לעקור ממקומה ולפרוץ כספת, ובנוסף, הם גנבו תכשיטים וכסף מזומן, וכן פנקסי שיקים ומצלמה. עם יציאתם של שני הנאשמים הנוספים מן הדירה הם עלו לרכב בו המתין המערער. השלושה נסעו מן המקום במהירות, ונעצרו בתחנת דלק,

שם

התקרבו לעברם שוטרים ואחד הנאשמים זרק מידיו שקית אשר הכילה תכשיטים מוזהבים. בתא המטען של הרכב נמצאו תכשיטים שונים וכסף מזומן וכן פטישים, לוח עם סימני טיח ומברג, גרביים, בד לבן וכובעים. כאשר שאל אחד השוטרים את המערער לפשר מעשיו במקום השיבו האחרון כי "הוא שומר על זכות השתיקה שלו".

2.

ההרשעה התבססה, בעיקרה, על עדותה של גב' אסתר חמד לוגסי (להלן: גב' חמד) המתגוררת בשכנות לדירה שנפרצה. גב' חמד הייתה זו שהזעיקה את המשטרה, ובעדותה היא טענה, כי הבחינה במערער כשהוא מסתובב באופן חשוד בסמוך לדירה שנפרצה, ומנהל שיחות במכשיר הטלפון הסלולארי שלו; ובהמשך ראתה גם שני גברים שהתנהגותם נראתה לה חשודה, והיא הבינה כי הם עומדים לבצע פריצה (עמ' 5 להכרעת הדין). גב' חמד זיהתה את המערער באולם בית המשפט, ובית המשפט קבע כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה מדובר בזיהוי מהימן (עמ' 12 להכרעת הדין). בית המשפט מצא את עדותה של גב' חמד מהימנה וסבר כי יש להעדיפה – יחד עם עדויות אחרות המחזקות אותה – על פני גרסתו של המערער לפיה הוא כלל איננו מכיר את שני הנאשמים האחרים ורק "עשה טובה" לאחד מהם שהתקשר אליו וביקש ממנו לחלצו בשל בעיה ברכבו. בהקשר זה נקבע, כי המערער לא הצליח להסביר מדוע הוא נחלץ לעזרתו של אדם שהיכרותו עמו כה קצרה ושטחית (עמ' 9 להכרעת הדין); ומדוע עזבו השלושה את המקום בחיפזון כה גדול ( שם ). בנוסף סבר בית המשפט, כי הימנעותו זו של המערער ממתן גרסה מיידית למשטרה ומהעלאת טענות לחפותו, בה התמיד גם במהלך חקירותיו, היא תמוהה במיוחד לאור גרסתו לפיה אנשים שאיננו מכיר ניצלו את טוב ליבו וסיבכו אותו בעבירה לא לו, לבסוף, טענת אליבי שהעלה המערער, לראשונה, במהלך חקירתו הנגדית – נדחתה. את מסקנותיו בעניין מעורבותו של המערער באירוע הפריצה סיכם בית המשפט בקביעה לפיה המערער "לא הוזעק למקום בתמימות שהציג, אלא היה שותף מלא מראש ובפועל לביצוע העבירה, כשחלקו היה להמתין לנאשמים ולתצפת, כפי שעשה בפועל... כשהסתכל באופן חשוד לצדדים, ולמלט את הנאשמים ברכבו בתום הפריצה עם השלל, כך שלכל אחד מהשלושה היה חלק ותפקיד בביצוע ההתפרצות, שקידם ואפשר את ביצועה" (עמ' 15 להכרעת הדין).

3.

בסיכום דבריו עמד בית המשפט על התנהלותו של הסניגור בתיק, וקבע כי מדובר בהתנהגות בלתי הולמת שגרמה לדחיות בדיון. בהתייחס לבקשת ההגנה לדחיית מועד דיון שנדרשה, להשקפתה, על מנת לאפשר ניהול ראוי של הגנת המערער ציין בית המשפט כי לא היה מקום לדחייה, בשל דחיות מרובות שניתנו בתיק, מה גם

שהמועד המתוכנן להשמעת עדי הגנה היה ברור לאור החלטות קודמות שניתנו בעניין. בית משפט השלום ראה בכך "טקטיקה של ניסיון לדחייה נוספת, מאחר והסניגור מיהר לדיון בתיק אחר". לבסוף צוין, כי לאחר שבית המשפט התיר שאלה שהסניגור התנגד לה הוא עתר לפסילתו של בית המשפט ואף הודיע כי יערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, צעד בו לא נקט, בסופו של דבר.

4.

בגין הרשעתו נגזר על המערער עונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שני מאסרים מותנים, אחד

בן 10 חודשים והשני בן 6 חודשים, פסילת רישיון למשך שישה חודשים ופסילה על-תנאי למשך שמונה חודשים וקנס בגובה 1,000 ש"ח. בנוסף, חויב המערער לשלם למתלוננת פיצוי בגובה 8,000 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט המחוזי לעברו הפלילי של המערער – הכולל, בין היתר, עבירות פריצה וגניבה – וכן לעונשים שנגזרו על שני המעורבים האחרים בפרשה. בהקשר אחרון זה ציין בית המשפט, כי שניהם הודו במיוחס להם, צירפו תיקים, הביעו חרטה "ופתחו דף חדש" (עמ' 5 לגזר הדין), ולאחד מהם אף היו נסיבות אישיות מקלות. נוכח כל אלה סבר בית המשפט כי האיזון ההולם מחייב גזירת עונש חמור יותר על המערער (עמ' 6 לגזר הדין). בית המשפט דחה בגזר דינו את טענת בא-כוח המערער לפיה נוכח כך שהכרעת הדין ניתנה תשעה חודשים לאחר מועד סיום ההוכחות נגרם לשולחו עינוי דין המצדיק הקלה בעונש. צוין, כי התיק נקבע להוכחות תוך זמן קצר יחסית והסניגור ביקש דחיות פעם אחר פעם. "בנסיבות אלה" – קבע בית המשפט – "משעמד הסניגור בכל תוקף בבקשות חוזרות ונשנות לדחיית ישיבת הוכחות שנייה (לאחר דחייה קודמת), שדחייתה הייתה מביאה לדחייה ארוכה... סבורני כי טענותיו בעניין חלוף הזמן, שממילא היה נגרם אילו נעתרתי לבקשותיו הנמרצות, אינן ראויות, ואינן טענות אמת... שכן הוא מצידו היה מוכן בזמנו לכל דחייה ולא תחם בקשתו בלוח זמנים כלשהו" (עמ' 9 לגזר הדין). המערער החל לרצות את עונשו עם מתן גזר הדין

5.

המערער ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים ויחד עם הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהתקבלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 24.11.2009. בהחלטתו ציין בית המשפט (כב' השופט א' פרקש ) כי מבלי להתייחס לסיכויי הערעור, נוכח כך שהמערער היה משוחרר, והדיון בערעור קבוע ליום 10.12.2008, האינטרס הציבורי לא ייפגע מדחיית ביצועו של עונש המאסר. בהחלטה מאוחרת יותר מאותו יום, ציין בית המשפט כי לא הובאה לתשומת ליבו העובדה שהמערער כבר החל בריצוי עונש המאסר שנגזר לו. לפיכך, ביטל בית המשפט המחוזי את ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע העונש.

6.

מכאן הערעור שלפני, בגדרו נטען כי סיכויי הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי – טובים; כי במשך כל תקופת ניהול ההליך בבית משפט השלום היה המערער משוחרר והתייצב לכל הדיונים בעניינו; וכי בית המשפט המחוזי שגה כאשר החליט על ביטול עיכוב הביצוע שניתן מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, כנדרש לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982. בדיון על-פה הוסיף בא-כוחו של המערער וטען, כי למרשו נגרם עוול עקב כך שבית המשפט המחוזי לא אפשר לו לזמן את המערער ועדי הגנה אחרים לעדות, ללא הצדקה ואף לא נעתר לבקשה לדחיית הדיון שהייתה מאפשרת לבא-כוח המערער לעיין בפרוטוקול הדיון קודם להשמעת סיכומיו. בא-כוח המערער חלק בנוסף הן על ממצאי בית משפט השלום, הן על מסקנותיו בהכרעת הדין. בנפרד מכך נטען, כי הענישה חורגת לחומרה מהענישה המוטלת במקרים כגון אלה, וכי בית המשפט הפלה את המערער לרעה כאשר גזר עליו עונש חמור יותר מזה שהושת על הנאשמים האחרים שהורשעו בפרשה זו.

בתגובה כתובה שהוגשה מטעמה בהתאם להחלטתי, לא חלקה המשיבה על כך שאכן נפל פגם דיוני בכך שבית המשפט המחוזי נתן את החלטתו המשלימה – הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין – מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים. אולם, להשקפתה, פגם זה איננו מחייב את ביטול ההחלטה והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, שכן במכלול נסיבות העניין, אין מדובר בפגם מהותי ובנוסף, החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי תסרבל, במידה מרובה, את ההליך. זו הייתה גם עמדתו של בא-כוח המבקש, אשר עתר לכך שהדיון יישמע בפניי ולא יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שניתן יהיה לקיימו במעמד בעלי הדין. בדיון על-פה טענה המשיבה, כי הטענות שנטענו מטעמו של המערער צריכות להתברר בפני בית המשפט שלערעור, וכי הערעור שהוגש מטעמו מורכב, ברובו, מהשגות על ממצאי עובדה ומהימנות. לבסוף נטען, כי נוכח מועד הדיון הקרוב שנקבע לערעור, תכלית הערעור לא תסוכל.

7.

לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. המערער כבר החל בריצוי עונש המאסר שנגזר לו. הבקשה שלפני איננה, אפוא, בקשה לעיכוב ביצוע, אלא בקשה לקטיעתו של עונש המאסר באיבו. כפי שצוין לא אחת, לצורך כך נדרשים טעמים מיוחדים (והשוו: ע"פ 9388/09 ביוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2009); ע"פ 6399/07 כנעאנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.8.2007); ע"פ 6929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2006)). טעמים כאלה לא נמצאו לי בנסיבות המקרה שלפנינו. בחנתי את נימוקי הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, ושקלתי את הטענות שהעלה לפניי בא-כוח המערער בהרחבה. מוכן אני להניח לצורך דיון זה ולטובת המערער, מבלי להכריע בכך, כי ערעורו מעלה שאלה ראויה לדיון. אולם אף בהינתן הנחה זו, הרי שהמועד שנקבע לדיון בערעור קרוב ביותר (10.12.2009) ובנסיבות אלה, אי-עיכובו של עונש המאסר לא יביא לסיכול מטרת הערעור. יחד עם זאת, אני מורה כי ככל שהדיון בעניינו של המערער לא יסתיים ביום 10.12.2009 או בסמוך לכך (שלא בעטייה של בקשת דחייה מצידו של המערער), יוכל האחרון לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לעיכוב ביצוע בעניינו. במקרה כזה, ידון בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע במעמד הצדדים, כפי שהדין מחייב.

הבקשה נדחית.