ע"פ 6399/07 יוסף כנאענה נ. מדינת ישראל

1.

המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של איומים ותקיפת בת-זוג לפי סעיפים 192, 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הרשעתו של המבקש התבססה על כך שביום 6.11.03 הוא איים על המתלוננת כי יהרגנה, נצמד לגופה וניסה לחנוק אותה בידיו, ובהמשך, הפילה על הרצפה, ניסה לחסום את פיה, וזרק אותה על המיטה. כעבור דקות ספורות, בעוד המתלוננת יושבת על מדרגות הבית, הרים אותה המבקש בכוח והכניסה אל תוך הבית תוך שהוא שב ומאיים עליה כי יירה בה. כתוצאה מכל אלה, נזקקה המתלוננת לטיפול רפואי. בגין הרשעתו של המערער – ולאחר שמתסקירי המבחן שניתנו בעניינו עלה כי הוא אינו מביע נכונות להשתלב בהליך טיפולי וכי נשקפת ממנו מסוכנות של ממש כלפי המתלוננת – גזר עליו בית-משפט השלום בחדרה (כב' השופטת פ' ארגמן ) עונש מאסר בפועל בן שמונה חודשים, מאסר מותנה לתקופה של שניים-עשר חודשים. בנוסף, חויב המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח כי ימנע מלעבור עבירות של אלימות גופנית או מילולית.

2.

המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי בחיפה ערעור על גזר-הדין, ובבד בבד הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו. בקשתו נדחתה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי (כב' השופט

מ' רניאל ) מיום 22.7.07, בה צוין, כי המערער לא הפנים את הצורך בטיפול וכי נשקפת ממנו מסוכנות של ממש כלפי המתלוננת. בית-המשפט התלבט בשאלה האם נוכח אורכה של תקופת המאסר שהושתה על המערער יהא זה מן הראוי לעכב את ביצוע העונש, אך לאחר ששקל את הנימוקים לכאן ולכאן הגיע למסקנה כי אין מקום להורות על עיכוב ביצוע, משום שנוכח הפסיקה הקיימת בנושא אלימות במשפחה יש להשית על המערער עונש מאסר בפועל. בשים לב לכך שהדיון בערעור קבוע ליום 6.9.07 הרי שאף אם ערעורו – המוסב על חומרת העונש בלבד – יתקבל, הוא לא יסיים לרצות את עונשו עד למועד הדיון בערעור.

3.

מכאן הערעור שלפני, בגדרו שב ועותר המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר – שבריצויו כבר החל מאז ניתנה החלטתו של בית-משפט קמא –

עד לדיון בערעור בבית-המשפט המחוזי, בנימוק שנוכח תקופת המאסר הקצרה שהושתה עליו שליחתו למאסר לעת הזו עשויה לייתר את הערעור, וכי סיכויי הערעור שהגיש – טובים. עוד הוא טוען, כי יש ליתן את הדעת לעברו הנקי, למשך הזמן שעבר מאז בוצעו העבירות, ולכך שהוא הודה בעבירות שיוחסו לו וחסך מזמנו של בית-המשפט.

המשיבה סבורה כי נוכח אופי העבירות בהן הורשע המערער ובשל כך שתסקירי המבחן בעניינו לא היו חיוביים – סיכויי הערעור המכוון לריצוי עונש המאסר בפועל הם נמוכים. נוכח העובדה שמועד הדיון בערעור קרוב, אין חשש שהמערער יסיים לרצות את עונשו בטרם יישמע הערעור.

4.

לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. המערער הודה, כאמור, בעבירות שיוחסו לו, ומשכך, עצם ביצוען אינו שנוי במחלוקת. השאלה היחידה העומדת על הפרק היא, אפוא, מהם סיכויי הערעור שהוגש וכיצד משליכים אלה על הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שלפני. המעשים בהם הורשע המערער – תקיפתה של אשתו והשמעת איומים קשים כלפיה – הם חמורים. לכך מצטרפת העובדה שחרף הארכות חוזרות ונשנות שניתנו לו בידי בית-משפט השלום הוא מיאן להשתלב באופן ממשי בהליך טיפולי, ואף הודה כי הנכונות שהביע להשתלב בהליך מעין זה היתה מן הפה ולחוץ ותו לא. בנסיבות אלה, אני סבור כי סיכויי עונש המאסר בפועל שהושת על המערער להתבטל כליל – אינם גדולים, וכי בהתחשב בכך שמועד הדיון בערעור קרוב ביותר, אין הצדקה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. לכך יש להוסיף את העובדה שהמערער החל בריצוי עונשו, ומשכך, הבקשה לפני היא, הלכה למעשה, בקשה לקטיעת עונש המאסר באיבו. כידוע, לשם כך נדרשים טעמים מיוחדים, ואלו לא נמצאו לי במקרה הנדון (והשוו: ע"פ 3162/07 עזריה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.4.07); ע"פ 6929/06 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 7.12.06); ע"פ 2243/98 ארד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 7.5.98); ע"פ 3560/98 דחלה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 17.6.98). יחד עם זאת, בהסכמת המשיבה, אני מורה כי ככל שהדיון בעניינו של המערער

לא יסתיים ביום 6.9.07 (שלא בעטייה של בקשת דחייה מצדו של המערער) יוכל האחרון לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לעיכוב ביצוע בעניינו.

בכפוף להערתי האחרונה, הערעור נדחה.