ע"פ 4281/10 חנן אברמוב נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 2.6.2010 בעפ"ג 31724-05-10 (כבוד השופטת נ' אהד ) שלא לעכב את ביצוע גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון בת"פ 1050/08 (כבוד השופטת

א' נחמן ).

המערער הורשע בבית משפט השלום, על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של התפרצות, גניבה והחזקת כלי פריצה. בתחילה נגזר עליו צו מבחן למשך 18 חודשים ומאסר מותנה, אולם בהמשך בעקבות הודעה של שירות המבחן כי הוא אינו עומד בתנאי צו המבחן נגזרו עליו 7 חודשי מאסר בפועל. בקשתו לעיכוב ביצוע המאסר נדחתה על ידי בית משפט השלום והוא החל לרצות את עונשו ביום 17.5.2010.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה. בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית משפט השלום. ביום 2.6.2010 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה בקובעו כי במקרה זה השאלה העיקרית היא האם הצביע המערער על נסיבות מיוחדות בעטיין יופסק עונש המאסר. נקבע כי אמנם תקופת המאסר שנגזרה על המערער אינה ארוכה, אך גם אינה קצרה במיוחד, בהתחשב בעובדה כי נקבע למערער מועד דיון בערעורו ל יום 9.6.2010 ועד למועד שמיעת ערעורו, ירצה כ-21 יום במאסר מתוך תקופה של 7 חודשים. עוד נקבע כי טענת בא כוח המערער כי לא יוכל להתייצב באותו יום לדיון בערעור וכי ביקש דחיית מועד הדיון לא תסייע במקרה זה, שכן היה ויידחה מועד שמיעת הערעור, יידחה למספר ימים בלבד כנהוג בבית המשפט המחוזי מרכז. עוד נקבע כי לאור נסיבות המקרה לא נראה כי האפשרות של שינוי דרך ריצוי המאסר על ידי ערכאת הערעור, הינה נסיבה מיוחדת המצדיקה במקרה זה את הפסקת ביצוע המאסר.

מכאן הערעור שבפניי.

לטענת המערער, שגה בית משפט השלום כאשר דחה את בקשתו לעיכוב ביצוע עונש מאסר לתקופה כה קצרה, ושגה בית המשפט המחוזי כאשר דן בבקשתו לעיכוב ביצוע רק ביום 2.6.2010. על כן לטענתו קיימות במקרה שלפנינו נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הבקשה. עוד הוא טוען כי סיכויי הצלחת הערעור בבית המשפט המחוזי הינם טובים, לאור הנסיבות המיוחדות של מקרה זה. כמו כן, לטענתו הוגשה בקשה לדחיית מועד הדיון בערעור. בסיכומו של דבר הוא טוען כי יש לאפשר לו להגיע לדיון בערעורו כאדם חופשי.

המשיבה טוענת כי מועד הדיון בערעור קבוע לעוד יומיים, וכרגע אין כל שינוי במועד זה. לגופו של עניין היא טוענת כי המערער הפסיק כל קשר עם שירות המבחן. הרושם שלהם כי ההתנהלות היא ללא נכונות לשיקום ולטיפול. על כן גם סיכויי הערעור כשלעצמם ככל שהם מכוונים לביטול עונש המאסר הינם קלושים. עוד היא טוענת כי על מנת להפסיק עונש שכבר החל ריצויו נדרשים נימוקים מיוחדים שלא קיימים במקרה הנדון.

לאחר שעיינתי בערעור שבפניי ובהודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות.

כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין (ראו למשל בש"פ 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.1991); בש"פ 2599/94 דנינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.1994); ע"פ 9145/09 איטח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.11.2009)). עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים אשר יתקיימו בהם נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 769 (1999)). במקרה הנדון לאור החלטת בית משפט השלום החל המערער כבר לרצות את עונשו, ומשכך, הבקשה לפני היא, הלכה למעשה, בקשה לקטיעת עונש המאסר באיבו. כידוע, לשם כך נדרשים טעמים מיוחדים ( ע"פ 6399/07 כנאענה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.8.2007); ע"פ 3162/07 עזריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2007); ע"פ 6929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2006)). בענייננו, לא השתכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק קטיעת ריצוי עונש המאסר באיבו . מכל מקום הדיון בערעור אמור להתקיים בעוד יומיים, בתאריך 9.6.2010, וגם אם תתקבל בקשת הדחייה שהגיש הסנגור, יש להניח כי הדיון החדש יתקיים במועד קרוב ביותר, כפי שציין בית המשפט המחוזי. על כן לא קיימת סכנה ממשית שהמערער ירצה עונש מאסר מעבר לתקופה שהוטלה עליו.

סוף דבר, הערעור נדחה.