ע"פ 9494/01 אחמד מוחמד אבו גומעה נ. מדינת ישראל

המערער בע"פ 9629/01 ( מוחמד ) הוא בנו של המערער בע"פ 9494/01 ( אחמד ). המערער בע"פ 9547/01 ( דרוויש ) הוא חברו של אחמד. נגד אחמד תלוי היה כתב אישום בבית המשפט המחוזי, שבגדרו הואשם בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים. האשמתו התבססה על עדותו בחקירה של המתלונן. המתלונן אמור היה להעיד לפני בית המשפט המחוזי במשפטו של אחמד בישיבה שנקבעה ליום 3.5.99. ביום 2.5.99 בשעת ערב מאוחרת הגיעו שלושת המערערים לביתו של המתלונן ובשיחה שהתקיימה עימו ניסה אחמד לשדלו שלא לבוא לבית המשפט למסור עדות, או שלפחות לא ימסור עדות המפלילה אותו. כן ניסה להכתיב לו מה יאמר בעדותו. משדחה המתלונן נסיונות אלה, בטענה כי מסר עדות בחקירה במשטרה והתחייב להעיד במשפט, הוציאו שלושת המערערים את המתלונן מביתו נגד רצונו והסיעו אותו לבית מלון בטבריה. במקום זה עוכב המתלונן עד למחרת היום בשעות אחר הצהריים, תחת השגחתו הצמודה של דרוויש. רק משדיווח אחמד לדרוויש בטלפון כי בית המשפט דחה את שמיעת הראיות בשל אי התייצבותו של המתלונן למתן עדות, ליווה דרוויש את המתלונן בחזרה לביתו.

על יסוד העובדות הללו הרשיע בית המשפט המחוזי את שלושת המערערים בארבע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום: חטיפה לשם כליאה, כליאת שווא, הסתייעות ברכב לביצוע פשע והדחה בעדות בנסיבות מחמירות. אחמד נידון לארבע שנות מאסר בפועל ולעונשי מאסר על-תנאי. מוחמד ודרוויש נידונו לשלוש שנות מאסר בפועל ולעונשי מאסר על-תנאי. בזמן גזירת הדין ריצו אחמד ומוחמד עונשי מאסר שנגזרו עליהם בתיקים אחרים. על רקע זה הורה בית המשפט המחוזי בגזר-דינו שאת עונשיהם בגין ההרשעות הנוכחיות ירצו מערערים אלה במצטבר למאסריהם האחרים. בשל הרשעתם בעבירת הסתייעות ברכב לביצוע פשע גזר בית המשפט המחוזי על שלושת המערערים, בנוסף לאמור לעיל, גם עונשי פסילה מלקבל ומלהחזיק רשיון נהיגה.

אחמד ומוחמד מערערים לפנינו הן על הרשעתם בדין והן על חומרת עונש המאסר שנגזר עליהם, ואילו דרוויש משיג בערעורו אך על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו. בערעורים על ההרשעה אין מאומה ודינם להידחות. לפני בית המשפט המחוזי באו ראיות מספיקות שעל יסודן קבע את אשמתם של המערערים. יצוין, כי המתלונן בעדותו ניסה לסייע במידת מה למערערים, תוך שהוא מתכחש לגירסתו המקורית בחלקה. בית המשפט המחוזי ראה מקום לסמוך את ממצאיו על הגירסה שמסר המתלונן בחקירה, שנתקבלה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, והצביע על שורה של ראיות ישירות ונסיבתיות שהעמידו דבר לחיזוק הגירסה הזו. טענות הסניגורים המלומדים לא שכנעונו כי יש עילה להתערב בממצאיה העובדתיים של הכרעת הדין שעל פיהם הורשעו המערערים בדין.

לא ראינו מקום להתערב בגזר-הדין ככל שהוא נוגע למערערים אחמד ומוחמד. בדין החמיר בית המשפט המחוזי עם אחמד יותר מאשר עם האחרים, שכן הוא היה בעל העניין העיקרי בהדחת העד ובהרחקתו ממתן עדות. ביחס למוחמד יש יסוד להניח כי הוא נגרר אחרי אביו, שכעולה מתסקיר המבחן מהווה עבורו מודל חיקוי שלילי ביותר. עם זאת, ברי שהוא לקח חלק פעיל בביצוע העבירות והעונש שנגזר עליו אינו חמור במידה שתצדיק את התערבותנו. גם ההוראה בדבר צבירת העונשים ביחס לאחמד וביחס למוחמד בדין יסודה.

העונש שנגזר על דרוויש גם הוא הולם את חומרת עבירותיו ובנסיבות רגילות לא היינו רואים מקום להתערב גם בעונש זה. אך במהלך הטיעון לפנינו הובאה לידיעתנו העובדה שבמקביל לתקופה שבה התנהל המשפט בפרשת האישומים הנוכחית היה דרוויש עצור בשל עבירות שיוחסו לו בכתב אישום אחר. מקץ שישה-עשר חודשי מעצר זוכה דרוויש מן העבירות האחרות ובקשתו לפסיקת פיצויים בגין מעצרו האמור נתקבלה בחלקה. בצדק סבר בית המשפט המחוזי שלא מתקיימת במקרה הזה עילה משפטית לניכוי תקופת המעצר או חלקה מתקופת המאסר שגזר על דרוויש בגין עבירותיו הנוכחיות. אף על פי כן החלטנו להביא במידת-מה בחשבון את מעצרו האמור, על דרך התחשבות בקביעת העונש ולא על דרך ניכוי מתקופתו.

הערעורים בע"פ 9494/01 ובע"פ 9629/01 נדחים. הערעור בע"פ 9547/01, שהופנה נגד גזר-הדין בלבד, מתקבל במובן זה שתקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערער (דרוויש חמדאן) תעמוד על שלושים ושניים (תחת שלושים ושישה) חודשים. יתר חלקי גזר-דינו של בית המשפט המחוזי ביחס למערער זה נותרים על כנם.