ע"פ 951/05 חליל אבו גאנם נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בחודש ינואר 2003 קשרו המערערים לשדוד ציוד הנדסי כבד מאתר הנמצא ליד צומת חגור. הם הגיעו לזירה כשהם מצוידים בחבל קשירה ואזיקים, ובאיומי אקדח הובילו את שומר האתר (להלן: "המתלונן") למקום מרוחק, שם קשרו אותו בידיו ורגליו, ואחד מהם – מוסא אלצריה – נותר להשגיח עליו, בעוד ששותפו – חליל אבו גאנם – הודיע בטלפון למעורבים אחרים בפרשה כי דרכם פנויה לביצוע הגניבה. בעקבות כך הגיעו מספר אנשים, ובעת שאלה עסקו בפירוק חלקים של ציוד, הצליח המתלונן להשתחרר מהחבלים בהם נקשר, להימלט, ולעצור ניידת משטרה שחלפה במקום. משזו הגיעה לזירה, נמלטו מבצעי העבירה על נפשם.

2.המערערים הובאו לדין בשני כתבי אישום נפרדים. בחודש יולי 2004 הודה מוסא בעובדות שיוחסו לו, ובהסכמת המשיבה הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון ושוד – עבירות לפי סעיפים 499(א)(2) ו-402(ב) לחוק העונשין.

בחודש ספטמבר 2004 הודה גם חליל בעובדות שיוחסו לו והורשע בעבירות זהות. לאחר שלבית המשפט הוגשו תסקירים של שירות המבחן והצדדים טענו לעונש, נגזר עונשו של חליל, בחודש ינואר 2005, לשנתיים מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם קנס בסך 2,500 ש"ח. גזירת עונשו של מוסא התעכבה עד לחודש מאי 2005, ובסופו של יום הושת עליו עונש דומה לזה שנגזר על חליל, אולם בית המשפט לא הסתיר את דעתו שראה את עצמו נאלץ לנהוג כך לנוכח העונש שהושת על השותף, ולולא זאת אפשר שהיה מחמיר עם מוסא.

3.שני המערערים משיגים בפנינו כנגד חומרת העונש, בעוד שהמדינה סבורה כי העונש שהושת עליהם נוטה לקולא, ועל כן היא מבקשת להחמיר בו.

באשר לחליל – זו אינה הרשעתו הראשונה של מערער זה, אלא הרביעית במספר. בשנים 2002 ו-2003 הוא חטא ושב וחטא בפלילים, ונראה שאת דרכי הענישה המתונות שנוסו בעניינו פירש בצורה שגויה. עתה חלה הסלמה בהתנהגותו, ועל כן לא היה עוד מנוס מלנקוט נגדו זו הפעם ביד קשה. מעשה שוד תוך איום בנשק, הוא עבירה שחומרתה מופלגת, במיוחד כשקדמו לה מחשבה ותכנון תוך שיתופם של אנשים נוספים.

עניינו של מוסא חמור באותה מידה. מתסקיר שהוגש לבית משפט קמא עולה, כי הוא מתקשה ליטול אחריות למעשיו, ועל כן הביע שירות המבחן את הדעה כי יש לנקוט בעניינו במה שהוגדר כ"ענישה ממשית".

בנסיבות אלו איננו סבורים כי בעונש שהושת על המערערים יש חומרה כלשהי. אדרבא, שוכנענו כי הוא נוטה לקולא וסוטה מרמת הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה, רמת ענישה שנועדה לשלב גמול למערערים על רוע מעלליהם ומסר של הרתעה לרבים.

לפיכך, אנו מחליטים לדחות את הערעורים בע"פ 951/05 ו-3324/05, ומנגד, לקבל את ערעור המדינה (ע"פ 2950/05, 1775/05) במובן זה שהמאסר בו ישאו המערערים בפועל יעמוד על 3 שנים. יתר חלקיהם של גזרי הדין של בית המשפט המחוזי, נותרים על כנם.