ע"פ 9564/10 מריה סמוילוביץ נ. מדינת ישראל

1.

בעקבות השגתו של הסדר טיעון ועל יסוד הודאתה, הורשעה המערערת בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והשגת גבול. בית המשפט המחוזי גזר על המערערת עונש מאסר לריצוי בפועל של 4 שנים, שני מאסרים מותנים וקנס בסך 2,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתו. נוסף על כך חוייבה המערערת לשלם פיצוי בסך 3,000 ש"ח. המערערת הגישה לבית משפט זה ערעור על חומרת העונש. יחד עם הערעור היא עתרה לעיכוב ביצועו של המאסר, זו הבקשה שבפניי.

2.

העובדות בהן הודתה המערערת הן אלה: בין המערערת לצעירה אחרת התגלע סכסוך. המערערת הגיעה לביתה של האישה האחרת כשהיא נושאת איתה סכין. היא נכנסה לביתה של האחרת, צעקה עליה ובהמשך חתכה את פניה של האחרת באמצעות הסכין. מדובר במספר לא קטן של חתכים בשתי הלחיים, בקרקפת ובצוואר. כאמור, הושג הסדר טיעון שהתייחס לעובדות כתב האישום. הסדר הטיעון לא התייחס לסוגיית העונש. המערערת לא נעצרה עד תום משפטה. כלומר, היא היתה משוחררת עד שניתן גזר הדין. בהחלטה מיום 8.11.10, הוא יום מתן גזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת תתייצב לריצוי המאסר ביום 28.12.10. הערעור ועמו הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר הוגשו ביום 26.12.10. משהובאה בפניי הבקשה לעיכוב ביצוע קבעתי כי היא תידון היום וכי על המערערת להתייצב לריצוי העונש במועד שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. המערערת אכן התייצבה לריצוי העונש והובאה היום לדיון על ידי שירות בתי הסוהר.

3.

דינה של הבקשה להידחות. כאמור, הערעור מופנה אך נגד חומרת העונש. אין מדובר בערעור על הכרעת הדין. זאת ועוד, התיאור העובדתי שבכתב האישום מצביע על חומרה לא קטנה במעשיה של המערערת. והעיקר: אין מדובר בעונש מאסר לתקופה קצרה אלא לתקופה משמעותית. בנסיבות המתוארות אין כל סיבה להורות על עיכוב ביצועו של עונש המאסר עד להכרעה בערעור.

4.

אי לכך, הנני דוחה את הבקשה.