ע"פ 9581/09 שי אלרואי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

האישום

1.

בחודש פברואר 2005 נטל הראל בראון מחברו שי אלרואי, המערער, הלוואה בסכום של מיליון דולר אותה היה אמור להשיב בתוך שלוש שנים. לאחר כשנתיים עלו יחסי השניים על שרטון, ועל כן החליט המערער לדרוש את ההלוואה קודם למועד הפירעון. באישום שיוחס לו (מס' 18 בכתב האישום), נאמר כי הוא פנה לעו"ד ברק בופמן (להלן: בופמן), שעל פי הנטען נמנה על ארגון פשיעה בראשו עמדו יוסף (אסי) אבוטבול (להלן: אבוטבול), ואלברט סיטבון (להלן: סיטבון) שימש יד ימינו. המערער מסר לבופמן את תצלומו של בראון ונתונים על משפחתו, והוסכם ביניהם כי הם יחלקו כל סכום שיתקבל מהחייב. את פנייתו של המערער העביר בופמן לאבוטבול וסיטבון, ואלה החליטו לנקוט נגד בראון במעשי סחיטה.

בתאריך 25.3.07 נודע לקושרים כי בראון שוהה בבית מלון בתל-אביב, ובעקבות כך הגיעו לאותו מקום סיטבון, בופמן ונאשם נוסף בפרשה – מרק קימרון (להלן: מרק). משפגש את בראון, דרש ממנו סיטבון לשלם סכום של מיליון דולר, תוך שהוא מצביע על בנו של בראון ואומר: "יש לך ילד יפה". בהמשך התקשר בראון למערער כדי לברר מדוע פנה לאותו ארגון, והשניים קבעו להיפגש בבית מלון. המערער סיפר לבופמן על הפגישה המתוכננת, ושעה שהמערער ובראון נפגשו והחלו לשוחח, הצטרפו אליהם סיטבון ומרק. הם דרשו מבראון להילוות אליהם לאחת הסויטות שבמלון, שם הוסיפו לאיים עליו עד שהצהיר כי יפרע את חובו ביום המחרת. בעקבות כך דרש סיטבון וקיבל מידי בראון את דרכונו, והנחה אותו להפקיד בחשבונו של מרק בבנק סכום של מיליון דולר. כמו כן, הונחה מרק לפקוח עין על תנועותיו של בראון, ומשהתברר כי הוא עזב את המקום, מיהר בופמן להתקשר לאיש צוות של בית המלון, שבדק ומצא כי חפציו של בראון עדיין נמצאים בחדרו.

באותו ערב פנה בראון לאסי נחמיאס (להלן: נחמיאס), סיפר לו על הקורות אותו, ונחמיאס הבטיח לו לשוחח עם אבוטבול. את הלילה ההוא בילו בראון ובת-זוגו בדירתו של נחמיאס, עקב חשש מפגיעתם הרעה של אנשי הארגון. בבוקר המחרת נפגש נחמיאס עם אבוטבול, ולאחר ששטח בפניו את גרסתו של בראון על התקשרותו עם המערער, הודיע אבוטבול כי ככל שיתברר כי בראון צודק, הוא יחויב לשלם סכום של חצי מיליון דולר בלבד. אולם, אם יתברר כי המערער צודק, יעמוד החוב על מיליון וחצי דולר. בהמשך התקיים מפגש נוסף בו נכחו אבוטבול, סיטבון, מרק, בופמן והמערער, ובמהלכו סוכם כי מעשי הסחיטה נגד בראון יימשכו בלי קשר ליחסי הנובעים מההלוואה שקיבל. בשלב כלשהו דרש אבוטבול לשוחח ביחידות עם בראון, ואז תקף אותו באגרופיו ובעט בו, עד שזה הבטיח, תוך שהוא מתחנן על נפשו, כי ישלם את הסכום הנדרש ממנו. מתוך כוונה שלא להותיר עקבות למעשי הסחיטה, נסעו מרק ובופמן למשרדו של האחרון, ושם הטמינו, בתקרה האקוסטית, את דרכונו של בראון.

משמצא בית המשפט המחוזי כי האישום הוכח, הרשיע את המערער בעבירות של סחיטה בכוח ואיומים, לפי סעיפים 427(א) סיפא ו-428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובהמשך דן אותו לשישה חודשי מאסר, שישה חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם קנס בסך 500 אלף ש"ח.

2.

הרשעת המערער התבססה על ממצאים שבעובדה ומהימנות, ומטבעה של הכרעת דין מסוג זה שהיא מציבה בדרכו של המבקש להשיג עליה, משוכה גבוהה בדמותה של ההלכה הנוהגת, לפיה אין בית משפט של ערעור נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 265, 280). חרף זאת, סבורים באי-כוחו המלומדים של המערער, כי התערבות זו מתחייבת בעניינו של שולחם, ולהלן תמצית טענותיהם: גרסתו של בראון הוגדרה על ידי בית משפט קמא כגרסה בעייתית, הואיל ומדובר במי ששקוע עד צוואר בעבירות הונאה ומרמה, ועל כן חייבת גרסה זו להיבחן בזהירות רבה; אין בנמצא ראיות חיצוניות כדי לתמוך בעדותו של בראון; כל שעשה המערער היה שפנה לבופמן, עורך דין במקצועו, ושכר את שרותיו לגביית החוב. ככל שבופמן נעזר באחרים כדי לאיים על בראון, לו-עצמו לא היה חלק בכך; באשר לאירועים שהתרחשו בדירה בה הותקף בראון ונחבל, נטען כי המערער הגיע לשם באורח תמים, ומבלי שידע כי מדובר בדירתו של אבוטבול; המערער הוסיף וטען כי לא נכון היה להסיק דבר מנוכחותו בדירה באשר למעורבותו בעבירות, הואיל ולא נלוו אליה עדויות על אלימות מילולית או פיזית; לחלופין, משיג המערער על שיעור הקנס בו חויב, וההחלטה שלא להידרש לתסקיר מבחן קודם לקציבת העונש.

3.

בית המשפט המחוזי היה שותף להשקפת בא-כוח המערער, כי בחינת עדותו של בראון מחייבת זהירות מיוחדת, הואיל ומדובר במי שהורשע בעשרות רבות של עבירות פליליות ועבירות מרמה, ונכון לכתיבת הכרעת הדין עמד נגדו כתב אישום נוסף בגין עבירות מאותו התחום. לפיכך, נקבע (ראו עמ' 431 של הכרעת הדין) שגם אם עדותו תימצא בעלת משקל ותוקף, "מחמת הזהירות – גם אם מופלגת משהו – יקבע ממצא... על פי עדותו רק אם תחוזק על ידי מאן דהוא אחר, או על ידי ראיה שאינה תלויה בו". את מסקנתו בתום בחינתן של הראיות סיכם בית המשפט קמא בעמ' 439 של הכרעת הדין, ובלשונו:

"כמצוין לעיל, עדותו של בראון הינה עדות מורכבת ובעייתית. ברם, עדותו אוששה לאורך כל הדרך בראיות אובייקטיביות, כמו גם בעדויות הנאשמים.

גרסתו של [ המערער ] בבית המשפט, לא ערערה ולו במעט, תוקף עדותו של הראל בראון. [ המערער ] היה עד למרבית פעולותיו של [ סיטבון ], [ המערער ] היה שותף למרבית ההיוועצויות ותכנון דרכי הפעולה כנגד הראל בראון על ידי [ סיטבון ] [ בופמן ] ו[ מרק ], הכניסה של הנאשמים לחדר לא להם במלון הילטון, והיענותו התכופה של הראל בראון לדרישה של [ סיטבון ] להעביר סכום עתק של דולרים תוך מספר שעות לחשבון תושב זר, כמתואר לעיל. המערער, בעדותו בבית המשפט, היתמם והתעטה באצטלה של ערלות ראש ולב בכל הנוגע למהלכיו והבנתו בזמן אמת את האירועים, אבל איצטלה זו היתה מחוררת ככברה. בטח לא היה בה להסתיר את שותפותו הפעילה בביצוע העבירות. הדברים מקבלים משנה תוקף משעניין לנו באזרח משכיל, איש עסקים מצליח ומנוסה המעורה היטב בנעשה סביבו".

את מסקנותיו האמורות של בית המשפט המחוזי שבתי ובחנתי לאור ראיות הצדדים, ולסופו של יום מסקנתי היא כי הרשעת המערער בדין יסודה. להלן אבהיר את דברי.

4.

הגרסה המפלילה את המערער הובאה מפיו של הראל בראון, והיא עומדת במרכז ראיותיה של המשיבה. עד זה סיפר כי בשנת 2005 הסכים להצטרף לעסקו של בראון (מרפאת שיניים) כשותף, והוא העדיף, משיקולי מס, להציג את מסמך ההצטרפות (ת/143) כהסכם הלוואה. משהשתבשו יחסיו של בראון עם המערער, דרש האחרון את השבת ההלוואה טרם זמנה. אותה עת נטש בראון את ביתו ועבר להתגורר במלון הילטון, ובתאריך 25.3.07 עמד להסיע את בנו, וכך תאר אשר ארע (ראו פרוטוקול מיום 3.12.07, עמ' 6): "ביציאה מהמעלית התקרב אלי אדם מזוקן, עם זקן צרפתי קטן, שאני היום יודע לזהות אותו בשם אלברט סיטבון, הוא שואל אותי אם קוראים לי הראל בראון, אמרתי לו כן. אמר לי שהוא רוצה לדבר... תבוא איתי... היה שם שולחן ביציאה מהמעלית במרחק של 4 מטרים . הלכתי איתו... אני רואה שנעמדים עוד אנשים נוספים בלובי שמסתכלים לכיוון, מעין שומרים. אני מתיישב איתו ואז הוא משנה את הנחמדות שלו, הופך להיות אגרסיבי ואומר לי אם אני מכיר את שי אלרואי, אמרתי לו שכן... אומר לי אתה חייב לו מיליון דולר אני רוצה את הכסף עכשיו. הוא הסתכל לכיוון הבן שלי ואומר יש לך ילד יפה. חשבתי שצוחקים איתי, אני לא מצליח, ואז הוא הסביר לי אתה חייב מיליון דולר. אמרתי לו תשמע יש פה עסקה ביני לבין שי, אם יש פה עניין ביני לבין שי זה ביני לבין שי ולא עם אף אחד אחר. יש פה עסקה חוקית מרפאה עובדת. אני לא צריך אני לא מבין מה אתה עושה פה בכלל. הוא אומר לך תברר מי אני, אני מנתניה, תלך תברר מי אני... אתה תיתן לי את המיליון דולר עכשיו. אתה לא זז מפה מבלי לשלם מיליון דולר...". בראון ביקש מסיטבון לאפשר לו להתקשר למערער, ומשעשה זאת השיב לו האחרון: "תעשה מה שאומרים לך, אני לא מתערב". בתום פגישה זו שב בראון וטלפן למערער, והם קבעו להיפגש באותו יום בשעה 15:45, אולם במהלך הפגישה הצטרפו אליהם מרק וסיטבון, אותם ראה בראון יוצאים מתוך החדר שלו בבית המלון. סיטבון דרש ממנו להילוות אליו, והוביל אותו לסוויטה בה היו בופמן ובעל עסקים מאנגליה בשם "ניק". בראון יצא למרפסת לשוחח עם המערער, אולם זה הגיב באומרו: "אני לא רוצה לדבר אתך, שלוש דקות הכסף אצלי בחשבון". בראון שאל אותו אם הוא מתבדח, והמערער השיב: "אני רציני מאד תעביר את הכסף עכשיו". בראון הסביר למערער כי מאיימים על הבן שלו, והמערער ענה: "לא מעניין אותי הבן שלך ולא אתה, תעביר לי את הכסף תוך 3 דקות".

בשלב זה יצא סיטבון למרפסת ואמר לבראון: "אתה שקרן ואתה נוכל, ואתה תעביר את הכסף, אם לא לא תצא חי היום". הוא הוסיף ואמר כי הנוף הנשקף מהמרפסת הוא יפה, ותהה באוזני בראון: "אתה רוצה לראותו מקרוב יותר" (עמ' 12). בראון העיד כי כאשר נאמרו לו דברים אלה ניצב המערער לידם, ובעקבות כך הודיע בראון כי ימלא אחר הדרישה לשלם את הכסף, ובהמשך נמסר לו הפתק ת/139ב' בו מופיע מספר חשבון בבנק במונקו על שמו של "ניק".

באותו יום פנה בראון לאחד "סטיב", אותו הגדיר כמי "שמכיר אנשים כאלה", והכוונה לאלה שאיימו עליו, וזה הפנה אותו לנחמיאס. בפגישה ביניהם נטל נחמיאס על עצמו לשוחח עם אבוטבול, ושיחה זו התקיימה ביום המחרת בדירתו של אבוטבול, ובשלב כלשהו נקרא בראון להצטרף אליהם. בהמשך, הגיע למקום סיטבון אשר זעם על כך שבראון הטריח את נחמיאס ("אתה הבאת את נחמיאס, אתה תשלם... אתה תשלם לא מעניין אותי... הוא כל הזמן הסתכל עלי ולחש. כל פעם שאבוטבול לא הסתכל עלי הוא זרק סימון של ככה וככה, תנועת שחיטה... יריות, אתה גמור..." (עמ' 17, 18 של אותה ישיבה). מאחר ועלה ספק אם בין בראון למערער נערך הסכם, הביע בראון נכונות לנסוע ולהביא את המסמך, אולם במהלך הנסיעה נקראו הוא ונחמיאס לשוב. הפעם נכח בדירה גם המערער, ועד מהרה התברר לבראון כי איש אינו מאמין לו, ואבוטבול נימק: "אני מכיר את משפחת אלרואי שנים אני גדלתי אתם אני מאמין לשי ולא לך". אחר כך אמר אבוטבול לבראון ללכת בעקבותיו לחדר, אולם לפני שהגיעו לשם החל להכותו באגרופיו בכל חלקי גופו, לנגד עיניהם של הנוכחים ובהם המערער, תוך שהוא אומר לו "אתה לא יוצא חי היום מפה" (עמ' 23). לבסוף, פנה אבוטבול לנחמיאס ואמר לו: "תיקח את הזבל הזה מפה, אני לא רוצה לראות אותו, ואתם חוזרים לפה תוך חצי שעה עם מיליון וחצי דולר".

5.

כאמור, בראון אינו עד שגרתי נוכח אישיותו הבעייתית, ועל כן גזר בית המשפט המחוזי על עצמו לנקוט זהירות יתרה בבואו לבחון את אמינותו. אקדים את המאוחר ואומר כי נוכח מארג הראיות שהוצג לו, רשאית היתה ערכאה קמא להגיע לתוצאה המרשיעה, ולהלן אביא מעט מן הראיות התומכות בעדותו של בראון:

א)

בין אם בבסיס ההתקשרות בין בראון למערער עמדה עסקת שותפות ובין אם מדובר בהלוואה בלבד, עובדה אחת שוב אינה שנויה במחלוקת, והכוונה לכך ששני אלה הם הנושה והחייב, ועל כן אין מנוס מלתהות כיצד גדל וצמח מעגל המעורבים בפרשה זו. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא זה שהציע המערער, היינו, הוא פנה לבופמן כדי להיעזר בו כאיש יודע חוק, וככל שהצטרפו גורמים נוספים למאמצי הגבייה, היה זה עו"ד בופמן שגרם לכך. בופמן הציג גרסה תמימה, לאמור, הוא קבע להיפגש במלון הילטון עם סיטבון כדי שזה יסייע לו בהכנות לקראת הבר המצווה של בנו, ותוך כדי כך הבחין בבראון, שגם סיטבון חיפש אחריו. הוא מיהר לספר על כך בטלפון לסיטבון, אולם לא ביקש ממנו להתערב בגביית החוב למערער. דא עקא, בפיו של סיטבון היתה גרסה שונה, לאמור, בופמן ביקש גם ביקש ממנו "לגשר" בין החייב לנושה. והרי "גישור" מטיבו נועד לפייס בין ניצים או בעלי דין, ועל כן שימוש בכוח ואיומים אינו מן הכלים המשמשים בו. ברם, "הגישור" של סיטבון לווה גם לווה באיומים, וכך לדוגמה אישר סיטבון כי החמיא לבנו של בראון ("איזה ילד יפה", ראו ת/14), אף שהכחיש כי התכוון לאיים על בן-שיחו. זאת ועוד, בעקבות השיחה עם בראון, החליט סיטבון לשלוח את מרק כדי שיפקח עין על תנועותיו של בראון וימנע ממנו לעזוב את בית המלון (ראו השיחה בין סיטבון לבופמן מס' 26242 בת/199, וכן ההודעה ת/67א, עמ' 3 שנרשמה מפיו של מרק), ואינך יכול שלא לתהות כיצד מתיישב מעקב זה עם הליך של "גישור".

ב)

ראיה נוספת התומכת בגרסת המשיבה, היא העובדה שבשעת צהריים (12:52), ובעקבות הפגישה עם סיטבון, התקבל אצל קצין משטרה (סנ"צ פיצ'ון) מסרון מבראון בנוסח: "קיבלתי היום איום ברצח, אם יקרה לי משהו,... תדע לך שזה בא מהכיוון של אלברט סיטבון מנתניה בהזמנה של שי אלרואי", ומצאתי את עצמי מתקשה להאמין כי אותו מסרון נשלח על ידי בראון מתוך כוונה להפליל בעתיד, סתם כך, את מי שלא חטא.

ג)

גם לטענתו של בראון לפיה נכנסו סיטבון ומרק לחדרו במלון שלא ברשותו, נתקבל אישור מפיו של המערער, שאישר גם את שיחתו עם בראון במרפסת הדירה שלאחריה ביקש ממנו סיטבון להותיר אותו לבד עם החייב, ובעקבות כך הודיע בראון כי יפרע את חובו. ולא נותר אלא לתהות אם היה זה כוח השכנוע של סיטבון שגרם לכך, או שמא מדובר באיומים כטענת המשיבה (לעניין זה ראו גם את דבריו של מרק בהודעה ת/67א). לא זו אף זו, אם אכן הצליח סיטבון במלאכת "הגישור", אינך יכול לתמוה מה גרם לבראון לבקש עזרה מסטיב ואחר כך מנחמיאס.

ד)

נחמיאס אישר כי פנה לאבוטבול בבקשה לשוחח עם בראון, ושמפגש כזה אכן התקיים. ברם, נחמיאס התקשה להעיד על תוכן שיחתם של השניים הואיל, ולגרסתו, הוא נרדם והקיץ רק בסוף השיחה. אולם, קשה היה לרכוש אמון לגרסה זו, הואיל וכזכור החליט בראון להביא את הסכם ההלוואה שלו עם המערער, ולנסיעה זו נלווה נחמיאס. בשלב כלשהו טלפן אבוטבול לנחמיאס והורה לו לחזור. והאחרון התקשה להסביר כיצד מתיישבת אותה שיחה עם טענתו כי היה רדום. נוכח אלה מותר להניח כי לנחמיאס היה מניע אחר למסור גרסה כוזבת, ותהיתי אם מקורו של אותו מניע אינו בעובדה שבראון הוכה ונחבל בידי אבוטבול באותו מפגש.

ה)

בראון העיד כי במהלך מפגשו עם סיטבון נלקח ממנו דרכונו, והתברר כי טענה זו נתמכת בראיות נוספות. בהודעה ת/67א מסר מרק כי סיטבון העביר לו את הדרכון והנחה אותו להחביאו במשרדו של בופמן מעל "התקרה האקוסטית", וכך עשה העד תוך שבופמן מלווה אותו. בעדותו בבית המשפט הוסיף מרק באותו עניין:" באותו ערב של 26 לחודש, זה יום לפני המעצר, הייתה

שאלה מה עושים עם הדרכון... ואז אלברט הציע להחביא את הדרכון בתקרה האקוסטית, במשרד של ברק בופמן. ומצאתי את עצמי שב ותוהה כיצד מתיישב הצורך להטמין את הדרכון במקום מסתור, עם הגרסה לפיה לא נקטו המערער והאחרים בדרכי גבייה פסולות.

ו)

מרק קימרון היה עד לתוצאות תקיפתו של בראון על ידי אבוטבול, ובלשונו בהודעה ת/67א, גליון 4: "בשלב מסוים אסי אבוטבול נכנס לחדר ביחד עם הראל בראון לבד ושאר הנוכחים ישבו בסלון, נשמע רעש של צעקות מכיוון החדר אליו נכנסו. כעבור חצי דקה לערך ראיתי את הראל ואסי אבוטבול ליד דלת הכניסה ביחד והבחנתי שלהראל היה על לחי מצד שמאל שלוש כתמים אדומים ופניו היו סמוקות". בעדותו בבית המשפט תאר מרק את מצבו של בראון אותה שעה (ראו פרוטוקול הדיון של ישיבת יום 1.1.09): "הוא היה מבוהל ומפוחד עם 2 כתמים על לחי שמאל", (לעניין החבלות שנחבל בראון ראו גם ת/136, ת/137).

6.

הראיות המעטות אליהן התייחסתי הן רק חלק ממכלול גדול יותר של ראיות שכולן יחד מלמדות ששוב אין ספק כי בראון, חרף חסרונותיו כעד, לא בדה את הגרסה המפלילה מלבו. אדרבא, עדותו נתמכת בראיות רבות נוספות, ואף בדברים שנרשמו מפיהם של נאשמים אחרים וביניהם המערער עצמו. אכן, המערער טען, בניגוד לאחרים, כי נכח בשיחה שהתקיימה בחדר השינה בין אבוטבול לבראון, ואף מסר כי איש מהנוכחים בדירה לא פעל באלימות כלפי בראון. אולם, נדמה כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לדחות גרסה זו, שהרי לאותה אלימות היו עדים אחרים, לדוגמה, מרק שאין לחשוד בו כמי שביקש להפליל את מי שלא חטא, ובוודאי לא את מעסיקו עו"ד בופמן. מסקנה נוספת המתחייבת מאותן ראיות, היא שגם אם המערער ביקש להשתמש בשירותיו על עו"ד בופמן כמשפטן, הוא נכח עד מהרה כי זה אינו נוקט בהליכי גבייה רגילים ומקובלים, אלא בדרכים אותם מגדיר החוק כעבירות. חרף זאת, הוא לא מחה בפני פרקליטו, ולא פנה לבקש יעוץ או את שירותיו של עו"ד אחר. נהפוך הוא, הוא נכח בכל הזירות בהן הופנו איומים מפורשים נגד בראון, והיה עד לאלימות שהופעלה נגדו, וכל אותה עת החריש, וכאשר בראון פנה אליו בתחינה הוא דחה אותו תוך אמירה שעליו לפעול כפי שנדרש ממנו. נוכח כל אלה סבורני כי הוכחה, במידה המתחייבת בפלילים, כי המערער היה שותף פעיל בביצוען של העבירות שיוחסו לו, ומכאן דעתי שהרשעתו בדין יסודה.

7.

גם בערעור על גזר הדין לא מצאתי ממש. המערער חטא בעבירות שחומרתן רבה, ולהשקפתי הלך בית המשפט המחוזי לקראתו דרך ארוכה, כאשר אפשר לו לשאת בעונש המאסר בדרך של עבודות שירות. לא מצאתי כי הוכחה עילה להוסיף ולהקל עם המערער, ומכאן דעתי כי דינו של הערעור להדחות על שני חלקיו.

8.

הממונה על עבודות שירות מתבקש להניח בפנינו, בתוך 30 ימים, את חוות דעתו אם המערער מתאים לשאת במאסר שהושת עליו בדרך של עבודות שרות, ומה המקום שהוא מייעד לו. בעקבות כך נשלים את פסק הדין בערעור.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט נ' הנדל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.