ע"פ 9689/04 סולימאן מחאג'נה נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ס' צמח) מיום 19.09.04 בת"פ 170/01, אשר הרשיע את המבקש בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות וגזר עליו 24 חודשי מאסר, מאסר על תנאי של 18 חודשים וכן פיצוי למתלונן בסך 20,000 ₪. בהכרעת הדין נקבע שהמבקש ואנשים נוספים חסמו את נתיב נסיעתו של המתלונן ולאחר שזה עצר את רכבו, ניגש המבקש אל הרכב, פתח את דלת הרכב ובאמצעות סכין חתך את לחיו השמאלית של המתלונן.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית משפט זה והגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, שהיא הבקשה נשוא החלטה זו.

המבקש מבסס את בקשתו על הנימוקים הבאים: סיכויי הערעור, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין, הם טובים; משך תקופת המעצר, שחלק ניכר ממנה עשוי לחלוף בטרם ישמע הערעור; העובדה שהמבקש היה משוחרר במשך חמש וחצי שנים בהן התנהל המשפט; אין נשקפת מהמבקש סכנה לביטחון הציבור, כפי שנקבע גם על ידי בית משפט השלום בהחלטתו לעכב את ביצוע העונש עד לאחר הגשת הערעור; נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר במהלך התקופה שחלפה התחתן, רק לפני חודש נולד לו בן והוא שינה את אורחות חייו.

את טענותיו לעניין סיכויי הערעור מבסס בא-כוח המבקש על סתירות שנפלו, לגישתו, בין עדות המתלונן במשפט לבין הודעות שמסר במשטרה ודברים שאמר בפני האחות שטיפלה בו. טענה נוספת של בא-כוח המבקש בהקשר זה היא, שאחד העדים שראה את האירוע העיד בבית המשפט כי לא המבקש היה זה שדקר את המתלונן וכי נפל מחדל חקירתי בכך שהמשטרה לא ערכה לאותו עד מסדר זיהוי בסמוך לאחר האירוע, כדי לנסות ולזהות באמצעותו את הדוקר. לטענת בא-כוח המבקש, טובים סיכויי הערעור גם לעניין העונש, שכן העונש שנגזר על המבקש חמור ביותר ומצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

בא-כוח המשיבה טוען שיש לדחות את הבקשה וזאת בעיקר בשל סיכויי הערעור הנמוכים ותקופת המאסר המשמעותית אשר נגזרה על המבקש.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, שאין מתקיימים במקרה זה התנאים הנדרשים לעיכוב ביצוע גזר-דין כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה. כך, בראש ובראשונה, לאור הכלל שאת העונש יש לרצות בסמוך למתן גזר הדין. כך גם לאור סיכויי הערעור ומשך תקופת המאסר.

אשר לסיכויי הערעור, אציין, כי זה מבוסס על תקיפת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לעניין זה נקבע בהכרעת הדין כי "עדותו של המתלונן הייתה מהימנה ואין לי כל ספק כי המתלונן זיהה בוודאות את הנאשם" (ע' 132, שורות 13-14). לגבי עדותו של המבקש נקבע, לעומת זאת, כי "עדותו של הנאשם לא הייתה מהימנה עלי. הנאשם מסר עדות מניפולטיבית מלאה סתירות תוך מתן הסברים דחוקים ובלתי מתקבלים על הדעת..." (ע' 141, שורות 4-5).

שיקול נוסף המושך לעבר דחיית הבקשה, הוא כי מדובר בתקופת מאסר משמעותית, אשר עומדת על 24 חודשים, וסביר להניח שהערעור יישמע בטרם תחלוף התקופה או חלק משמעותי שלה.

אכן, המבקש היה משוחרר משך כל התקופה בה התנהל המשפט, אלא שבאותה עת עמדה לזכותו חזקת החפות, חזקה שאינה עומדת לזכותו לאחר ההרשעה.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית.

המזכירות תקבע את הערעור לשמיעה, ככל האפשר, במהלך שלושת החודשים הקרובים.