ע"פ 9800/02 רפאל דזנאשווילי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש :

המערערים, שני אחים, נידונו בצוותא בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ולאחר שמיעת ראיות הורשעו בעבירה של שוד מזוין (שוד בנסיבות מחמירות), לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, ועבירות נוספות שנלוו למעשה השוד במהלכו ולפניו, לרבות עבירה של נשיאת נשק שלא כדין ושינוי זהות רכב, וכל אלה על פי הנטען באישום הראשון בכתב האישום. ההרשעה באישום זה מבוססת על ראיות מוצקות שנבחנו על ידי בית המשפט קמא ביסודיות רבה. הראיה העיקרית למעשה השוד היתה עדותה של צעירה אשר המערערים צרפוה למסע העברייני שערכו בצאתם לשדוד סניף בנק באשדוד כשהם מצויידים בנשק חם. העדה הצטרפה אליהם לאחר שהמערער שיתף אותה בתכניתו העבריינית, צייד אותה בסכין, בלבוש ובכיסוי לפניה. המערערים עצמם היו מצויידים באקדחים ופניהם היו רעולות בכובע גרב. עדותה של אותה עדה היתה ארוכה ומפורטת. היא נחקרה בפרטי פרטים על גירסתה ובסופו של הליך נתן בית המשפט אמון מלא בעדותה. בית המשפט קבע כי ניכר באותה עדות שלא ניתנה מתוך רצון להעליל על המערערים ומלכתחילה אף היתה העדה מסוייגת ולא ששה לספר את הגירסה המפלילה את המערערים. היא הפלילה תחילה את עצמה ואף הועמדה לדין בשל מעורבותה בפרשה זו. עדותה של העדה נתמכה בראיות נוספות שהיה בהן כדי לשכנע את בית המשפט מעבר לחיזוק הנדרש לאותה עדות; בהן סוג הרכב המיוחד שהיה למערער 1 וזוהה על ידי עדי ראיה, זיהוי קולו של המערער 1 על ידי פקידת הבנק שבו אף היה המערער לקוח, חולצת הפסים של המערער שנראתה במצלמות הבנק, וכן היה חיזוק נוסף לגירסתה של העדה כשידעה לתאר את דירתו של המערער 2, שממנה יצאו השלושה לביצוע השוד. שני המערערים הכחישו כל קשר לאירוע והמערער 2 אף טען תחילה כי אינו מכיר את העדה. על יסוד כל אלה, ההרשעה של המערערים בביצוע השוד המזוין בבנק מבוססת היטב ולא ראינו להתערב בה.

בנוסף להרשעה באישום זה, הורשע כל אחד מהמערערים בשורה של עבירות שביצע בנפרד.

המערער 1 הורשע בעבירה של תקיפה ותקיפה חבלנית בשני אירועים שונים שקדמו לביצוע השוד ומעשי האלימות הופנו כלפי העדה שהיתה אז חברתו. כן הורשע המערער 1 בתקיפת שוטר והעלבת עובד ציבור. המערער 2 הורשע על פי אישומים אחרים בעבירה של התפרצות וגניבה ממחסן צעצועים, כמות מסחרית ניכרת של צעצועי ילדים ובהחזקת סם.

לא ראינו להתערב גם בהרשעות אלה, לבד מהרשעתו של המערער 2 בעבירות ההתפרצות והגניבה; עבירה זו ממירים אנו, בהסכמת באת-כוח המדינה, לעבירה של קבלת רכוש שהושג בפשע, לפי סעיף 411 לחוק העונשין.

בגין הרשעותיהם נידונו המערערים לעונש מאסר. המערער 1 נידון לתקופה של שבע וחצי שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנתיים; והמערער 2 נידון לתקופה של 6 שנים ומאסר על תנאי של שנתיים.

סנגוריהם של המערערים טענו כי בית המשפט קמא החמיר בעונשם יתר על המידה. לא מצאנו ממש בערעור זה. העונשים שהוטלו על המערערים אינם חמורים כלל ביחס לחומרת המעשים שהורשעו בהם – בשים לב שהשניים הגיעו לבנק כשהם מצויידים בנשק חם, איימו על פקידי הבנק ואף קיבלו לידם באיומי האקדח סכום כספי ניכר. גם אלמלא הרשעתם בעבירות הנוספות, אין העונש חמור יתר על המידה, מה גם שלשניהם עבר פלילי, אף כי עבר זה הוא רחוק. לא מצאנו ממש גם בטענה כי הפער בעונשים בינם לבין שותפתם – עדת התביעה שנידונה למבחן ללא הרשעה מצדיק את התערבותנו. נסיבותיה האישיות של העדה קשות ביותר. היא היתה צעירה מהמערערים בשנים רבות, לפני שירותה הצבאי ונגררה לעבירה על ידי המערער 1 שיזם ושלט בעבירה.

אשר על כן, דין הערעורים על ההרשעה וכן על העונש להידחות.