ע"פ 9892/03 יעקב קורקוס נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת ד' עטר) שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 4206/02.

1.כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות התפרצות למקום מגורים (עבירה לפי סעיף 406 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן חוק העונשין)), גניבה (עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין) והחזקת כלי פריצה ( עבירה לפי סעיף 409 לחוק העונשין). כתב האישום נדון בפני בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת ד' עטר). במהלך עדות המתלונן, התגלה לצדדים כי ימים ספורים לאחר ההתפרצות פנה הוא בבקשה לבית המשפט להחזרת הפריטים שנגנבו מביתו במהלך ההתפרצות. נקבע כי פריטים אלה הושבו לו בהחלטה שלא במעמד הצדדים. כך, הושב רכוש אשר נתפס אצל המערער ואדם נוסף באותו היום. במסגרת בקשה זו, שהגיש המתלונן ואשר נדונה שלא במעמד הצדדים, נטען כי למערער עבר פלילי. המתלונן ציין כי למיטב זכרונו המותב שהכריע בבקשת המתלונן הוא אותו המותב היושב בדין בעניינו של המערער. משכך, בקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין. המערער טען כי בית המשפט נחשף לפרטים בלתי קבילים אשר פורטו בבקשה. עוד טען המערער כי החלטה בבקשת המתלונן במעמד צד אחד בלי לאפשר לו זכות טיעון ופוגעת במראית פני הצדק. על כן, טען המערער כי קיים חשש ממשי למשוא פנים.

2.בית המשפט דחה (ביום 29.10.2003) את בקשת הפסלות. ראשית, ציין בית המשפט כי הוא אינו זוכר הכרעה בבקשת המתלונן להחזיר ל את הכספים. נסיון לאתר את התיק בעניין בקשת המתלונן כשל; אף כיום לא ניתן לאתר את התיק. בית המשפט מוכן היה לצאת מנקודת הנחה שההחלטה בבקשה אכן נתנה על ידו. בהמשך, נקבע כי בית המשפט לא נחשף ל"מסה" קריטית של ראיות המאיימת להכריע את מקצועיותו. כמו כן, בית המשפט ציין כי יש לשקול את נסיבות הקונקרטיות של התיק, לרבות פרק הזמן שחלף בין היחשפותו של בית המשפט למידע הבלתי קביל לבין ניהול הדיון בהליך. מכל זאת, כך נקבע, עולה כי החלטת בית המשפט בבקשה המתלונן ניתנה בהתבסס על הסכמת המשטרה, וכי בנסיבות העניין הוא לא נדרש לקביעת ממצאים לגופה של הבקשה. כמו כן, חלפה כשנה ממועד מתן ההחלטה ופרטי הבקשה אינם זכורים לבית המשפט. אשר על כן נקבע כי לא נוצר חשש ממשי למשוא פנים, ובקשת הפסלות נדחתה.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שלפני. המערער טוען כי בהיחשפותו של בית המשפט לעבר הפלילי של המערער ובעובדה שהפריטים אכן הוחזרו, בלי שניתנה למערער הזדמנות לטעון טענותיו בנדון, יש כדי להצדיק את פסילתו של בית המשפט. עוד הוא טוען כי העובדה שבית המשפט ציין בנימוקיו כי לא נתקיים דיון בבקשת המתלונן בנוכחותו של המערער, וכי בית המשפט לא נדרש לממצאים, ממחישה את החשש הממשי למשוא פנים. זאת משום שבית המשפט קבל ללא עוררין את האמור בבקשה ובתגובת המשטרה, בלי לשמוע ראיות ובלי שניתנה הזדמנות להשמיע טענות. לבסוף, נטען כי אין בחלוף הזמן כדי לרפא את החשש הממשי למשוא פנים. להיפך, כאשר הועלה עניין הכספים לרבות היחשפות למידע בלתי קביל, עבר פלילי ועובדת שהייתו במעצר, בעת הדיון בעניינו של המערער נפגעה מראית פני הצדק. המשיבה מצידה טוענת כי יש לדחות הערעור.

4.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר לפני, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. ראשית, הפגמים אשר נטען כי נפלו בהליך בעניין השבת הפריטים למתלונן, לפיהם לא נתנה למערער אפשרות למסור את עמדתו, אינם מהווים עילת פסלות. מדובר בהחלטות בינים שאין להתערב בהן במסגרת הליך פסלות (ע"פ 1318/91 ענבטאוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (3) 152; ע"א 4552/00 אטשטיין נ' גמזו (לא פורסם)). באשר למידע שנחשף במהלך הדיון בהשבת פריטי המתלונן, נקודת המוצא הינה, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול השופט. עם זאת, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הלא קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו או לעורר חוסר אמון ביכולתו להכריע אותה (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 329, 335). בית המשפט לא זוכר כי דן בבקשת המתלונן, ואין בעניין זה כל רישום המתעד את ההחלטה. עם זאת, גם אם נניח שאכן בית המשפט הכריע בבקשת המתלונן, הרי שאין בכך עילת פסלות. אמנם, בית המשפט נחשף לראיות באשר לעברו הפלילי של המערער ולעובדת היותו במעצר, אולם, אין מדובר במסה קריטית של ראיות אשר תכריע שופט מקצועי. בנסיבות העניין מדובר בהליך צדדי, שהתבצע על בסיס הסכמת המשטרה, זמן ממושך לפני ההליך בדיון העיקרי. מעיון בבקשה שהגיש המתלונן לשחרור הכספים עולה כי הצהרה באשר לעברו הפלילי של המערער היא סתמית ואינה מפורטת. הצהרת המשטרה אמנם מפורטת יותר, אך גם ממנה לא עולה תשתית אובייקטיבית המבססת חשש ממשי למשוא פנים.

הערעור נדחה.