ע"פ 9939/05 דוד ברים נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המערער, יליד שנת 1977, הורשע על פי הודאתו בביצועם של מעשי סדום ומעשה מגונה, עבירות לפי סעיפים 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) וסעיף 348(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977. על פי הנטען, ביצע המערער את העבירות כלפי שלושה קטינים אשר גרו בשכנותו, האחד יליד שנת 1990, האחר יליד 1991, והשלישית ילידת שנת 1988. את מעשיו ביצע המערער בשנת 1996, כאשר בשתי הזדמנויות החדיר את אבר-מינו לגופם של הקטינים, וחיכך את אבר מינו ברגליה החשופות של הקטינה, תוך שהוא נוגע באבר מינה ובפי הטבעת שלה.

2.הכרעת הדין בפרשה זו ניתנה עוד בחודש אוקטובר 1997 , אולם, זמן קצר לאחר מכן נעלמו עקבותיו של המערער, ובדיעבד התברר כי שהה באנגליה במשך 8 שנים. משחודש הדיון, ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש, נדון המערער ל-6 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום של 30,000 ש"ח.

3.הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש. נטען, כי בשנים שחלפו מאז ביצוען של העבירות שינה המערער את אורחותיו מן הקצה אל הקצה – הוא אב משפחה למופת, מנהל חיים נורמטיביים, תורם לחברה, ולא נשקפת עוד ממנו סכנה לציבור. ועוד נטען, כי בהשיתו את עונש המאסר הממושך, לא איזן בית משפט קמא נכונה בין הצורך לגמול למערער על מעשיו, מחד, לבין הצורך שלא להביא להתדרדרות במצבו של מי שהוכיח לאחר שנים כי מעידתו היתה חד-פעמית. את השקפתם גיבו באי-כוחו המלומדים של המערער, עורך-דין דוד ליבאי ועורך דין יאיר גולן, בחוות דעתו של ד"ר וייל משנת 2005, וכן בתסקירו של שירות המבחן.

4.שתיים הן נקודות המוצא לפסק-דיננו. ראשית, הימלטות המערער מישראל בשנת 1997, בטרם נגזר דינו ולפני שנשא בעונש, אינה צריכה לפעול לטובתו מחמת מדיניות שיפוטית ראויה, שאם לא כן תופעה זו תצבור תנופה ובעקבות כך ייפגע אינטרס הכלל המחייב עבריינים לשאת בעונש בסמוך לאחר שנגזר דינם. שנית, בהעדר ראייה לסתור, נהיה מוכנים להניח כי המערער אכן שינה את אורחותיו, לפחות במובן זה שמיסד את חייו, נשא אישה והקים משפחה. ברם, מקובלת עלינו השקפתו של בית המשפט המחוזי, כי בהעדר נתונים מקיפים ומלאים על עברו של המערער בשנים בהן שהה באנגליה, אין זה בטוח כלל כי מסוכנותו לציבור בכלל, ולקטינים בפרט, שוב אינה קיימת, אף כי נניח שהיא פחתה במידה רבה, כפי שעולה מתסקירו המפורט של שירות המבחן.

5.למותר להדגיש את חומרת מעשיו של המערער, אשר ניצל את תמימותם של שלושה ילדים, בני 5 עד 8 שנים, כדי לתת פורקן לסטייתו. לא נעלמו מעינינו נסיבותיו האישיות של המערער, אולם בפנינו ניצב גם הצורך להגן על קטינים, שלעתים אף אינם מבינים כלל את משמעות המעשים שבוצעו בהם, הואיל והם נוטים לתת אמון בזולת מבלי יכולת להבחין ולעמוד על הסכנה הנשקפת להם. נוכח האמור, על העונש להביא בחשבון לא רק את הגמול למערער עצמו, ומן הפן הזה נניח לטובתו כי עשה מפנה של ממש בחייו, אלא גם את הצורך להרתיע את הרבים, ולהבהיר לכל כי מבצעיהן של עבירות כנגד קטינים, עתידים לשלם מחיר קשה וכואב, בדמות שלילת חירותם לזמן ממושך.

נוכח השקפתנו זו לא ראינו מקום לשנות מהעונש, ולפיכך, הערעור נדחה.