ע"פ 994/97 ארפי שלום נ. מדינת ישראל

המערער הורשע באינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. אין חולק כי המתלוננת, נערה כבת 17, פגשה במערער כאשר ישב במכונית ושאלה אותו כיצד להגיע לתחנת אוטובוס. המערער הציע לה להביאה לתחנה והיא נענתה לו. במקום להביאה למחוז חפצה הסיע אותה המערער למקום מבודד ושם התפשט, הפשיט את המתלוננת וקיים איתה יחסי מין. על פי גירסתו של המערער יזמה המתלוננת את קיום היחסים, אולם בית המשפט קמא לא האמין לגירסתו.

בטיעוניו בערעור זנח המערער את הגירסה האמורה וכל טענתו התרכזה בכך כי היה בידו להניח שהמתלוננת מסכימה לקיום יחסי המין, הואיל ועובר לקיום היחסים לא הביעה התנגדות לכך.

דא עקא, שאם מעיינים בגירסת המתלוננת במלואה, לא יכול להיות ספק כי על אף שנתקפה זמנית בהלם, היא הביעה את התנגדותה לקיום היחסים גם באומר וגם בתנועה. התנהגותה של המתלוננת לא יכלה להתפרש אלא כהבעת התנגדות ברורה לקיום היחסים.

בטענה חילופית, טען ב"כ המערער כי לא הוכחה חדירה, ולפיכך לא היה מקום להרשיע את שולחו באונס. גם דינה של טענה זו להידחות נוכח הראיות המצביעות באופן ברור על תחילתה של חדרה, שלאחריה אכן נסוג המערער.

עונש המאסר של ארבע שנים שגזר בית המשפט המחוזי על המערער אינו חמור כל עיקר. המערער ניצל את תמימותה של נערה שבקשה את עזרתו, ולא מצאנו מקום להקל עמו מעבר למה שהקל עמו בית המשפט המחוזי.

הערעור על שני חלקיו נדחה.