ע"פ 1193/97 פינטו אבי בן יוסף נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע במעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345 (א)(1), היינו - מעשה סדום שדינו כדין אונס ונגזר עליו עונש של 5 שנות מאסר בפועל בצירוף 9 חודשי מאסר על תנאי שהופעל באופן מצטבר.

עתה פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה לדחות את ביצוע העונש עד לאחר שיתברר ערעורו על ההרשעה בבית משפט זה.

טענתו העיקרית של בא כוח המבקש היא, כי סיכויי הערעור טובים. נוכח נסיבות המקרה הוא מצפה, כי בית משפט זה יתערב בממצאי הערכאה ששמעה את הראיות ויתן דעתו לנסיבות יוצאות הדופן המצדיקות את זיכויו של המבקש. במיוחד מדגיש הוא, כי מדובר במתלוננת שהיתה קודם לכן חברה של המבקש וקיימה עמו בעבר יחסי מין, ואשר באה בהסכמה לביתו לפנות בוקר. עוד הצביע בא כוח המבקש על כך שאין חשש שאם מרשו ישוחרר הוא יימלט מן הדין כיוון שהיה משוחרר תקופה ארוכה בערובה, הקפיד להתייצב למשפטו ואף התייצב במועד לנשיאת עונשו.

בפסק דין ארוך ומפורט ניתח בית המשפט המחוזי את הראיות בתיק ודחה מכל וכל את גירסת המבקש אשר הכחיש קיום יחסים עם המתלוננת במועד הנטען לביצוע העבירה. בבקשה בכתב ובטיעון בפני, טען בא כוחו החדש של המבקש, שלא ייצג אותו בערכאה דלמטה, כי בית משפט קמא לא היה פטור מלבחון את האפשרות הנלמדת מן הנסיבות כי קויימו יחסים בין המתלוננת למבקש בהסכמה, וזאת על אף גירסתו המכחישה של המבקש.

על טענה אחרונה זו השיב בא כוח המדינה, כי הגירסה החדשה הטוענת להסכמה לא תביא ממילא לזיכויו של המבקש, שכן בהתחשב בכך שהמתלוננת היא קטינה שטרם מלאו לה 18 שנים ביום ביצוע העבירה, הרי אם נעשה המעשה בהסכמה מדובר בעבירה לפי סעיף 347 (א) שדינה - מאסר 5 שנים.

אין הדיון בבקשה מאפשר בחינה מדוקדקת של טענות המבקש בערעורו, בחינה אשר שני הצדדים ביקשו בעת הדיון כי תיעשה. די אם אומר, כי פסק הדין מבוסס בעיקר על התרשמות מעדויות ועל ממצאים עובדתיים אשר אין לומר כי על פניהם, הם נטולי כל בסיס; וכידוע, לא על נקלה מתערב בית משפט זה בקביעות ובממצאים של מהימנות. לכך יש להוסיף כי גם טענת בא כוח המבקש בדבר הסכמה, אף אם תתקבל, אין בה כדי להביא בהכרח לזיכויו המוחלט נוכח הוראת סעיף 347 (א). בנסיבות אלה לא ראיתי כי עניינו של המבקש נכלל בגדר אחד הטעמים החריגים אשר על פי פסיקתו של בית משפט זה, מצדיקים דחיית ביצוע העונש [השוו ע"פ 994/97 שלום ארפי נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם); ע"פ 991/97 גטניו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 3367/96 סמי פיסי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)].

עם זאת, נוכח העובדה כי המבקש היה משוחרר בערובה זמן ניכר, כי זה לו מאסרו הראשון, וכי אין להוציא מכלל אפשרות שנסיבותיו המיוחדות של המקרה עשויות להשפיע על תוצאות הערעור ביחס להרשעה או ביחס לעונש, מן הראוי כי המזכירות תקבע את ערעורו של המבקש במועד מוקדם ככל שניתן.