ער"ם 3796/07 עיריית יבנה נ. בני כהן

זהו ערעור שהגישה עיריית יבנה על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, אשר הרשיע את המשיב בעבירות משמעת, והשית עליו את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה ופיטורין על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה מסוג העבירות בהן הורשע.

1.

המשיב, עובד עיריית יבנה זה למעלה מ-30 שנה בעיריית יבנה, מכהן בה כרכז מטה הבטיחות, רכז קשרי חוץ ואחראי על נושא הכבלים.

כנגד המשיב הוגשה תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן: בית הדין ), על ידי המערערת - עיריית יבנה - בגין שמונת האישומים שלהלן, שאירעו, לטענתה, מאפריל 2004 ועד ליולי אותה שנה. על פי אישום 1, בתאריך 19.4.04 התפרץ המשיב, הרים קולו והתחצף אל ממלא מקום ראש העיר - מר משה חזות (להלן: מר חזות ), ולאחר מכן עזב את מקום העבודה בניגוד להוראה מפורשת של ראש העיר. על פי אישום 2, החל ממאי 2004 ועד ל- 15.6.04 החתים המשיב את כרטיס הנוכחות פעם אחת בלבד ביום, חרף הוראות הממונים עליו להחתימו פעמיים ביום, דהיינו בשעת ההגעה לעבודה ובשעת היציאה ממנה. על פי אישום 3, בחודשים מאי - יולי 2004 נהג המשיב לאחר לעבודתו, וזאת ללא כל הצדקה לכך, וחרף התראות הממונה עליו. על פי אישום 4, בשל התנהלותו הכושלת של המשיב, נוצר עיכוב בכתיבת הפרוטוקולים של ועדת התחבורה הנתונה באחריותו. על פי אישום 5, בתאריך 28.7.04 יצא המשיב להפסקת צהריים שארכה כשעתיים, בלא שסיפק כל הסבר על כך לממונה עליו. על פי אישום 6, המשיב נעדר מן העבודה בשעות אחר הצהריים בימי ב' בשבוע, בהם פועלת העירייה בשעות אחר הצהריים. על פי אישום 7, בתאריך 5.7.04 המשיב עזב את עבודתו בשעה 10:30 מבלי שוב. על פי אישום 8, המשיב התעסק בענייניו הפרטיים בשעות העבודה.

2.

בתאריך 14.9.06 מצא בית הדין, על פי העובדות שפורטו, את המשיב אשם באישומים 1-3, 5 ו-7, וזיכה אותו מהאישומים 4, 6, ו-8, על כן הורשע המשיב בכך שהתנהג באופן שפגע במשמעת עובדי העירייה, לא קיים את המוטל עליו כעובד עירייה והתנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד עירייה - עבירות לפי סעיפים 9(1), 9(2) ו-9(3) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: חוק המשמעת ) .

בתאריך

29.3.07 גזר בית הדין את העונש בעניינו של המשיב, בקבעו כי נוכח הנסיבות בהן בוצעו העבירות (חילופי שלטון, אי הבנות וכעסים) ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, אין מקום לפטרו ממקום עבודתו, כפי שדרשה המערערת. בית הדין ציין כי נראה שהמשיב למד והפנים את החובה לציית לממונים ולמלא הוראות. יחד עם זאת נקבע כי מדברי המשיב בטיעוניו לעונש עולה טרוניה כלפי המערכת ו"רוח של מרדנות עדיין מרחפת ברקע", לפיכך השית בית הדין על המשיב את אמצעי המשמעת כפי שפורטו לעיל, מכוח סעיף 17 לחוק המשמעת.

3.

על גזר דינו של בית הדין הגישה המערערת את ערעורה נשוא פסק דין זה. במוקד ערעורה עומדת שאלת פיטוריו של המשיב. לטענתה, שגה בית הדין שלא הטיל על המשיב את אמצעי המשמעת שהתבקש על ידה - פיטורין, וזאת ממספר טעמים. ראשית, גזר הדין אינו הולם את מעשיו החמורים של המשיב, ובכך הוא פוגע במטרות ההליך המשמעתי בשירות הציבורי, קרי, הרתעה, מניעה ושמירה על דימויו ואיכותו של שירות המדינה. שנית, יש בעובדה שהמשיב סבר כי אין כל פגם במעשיו ובכך שלא התחרט על מעשיו, כדי להצדיק את החמרת הענישה כנגדו. שלישית, טעה בית הדין בכך שביכר את נסיבותיו האישיות של המשיב, אף אם קשות הן, על פני האינטרס הציבורי. רביעית, המשיב לא שיפר את דרכיו גם לאחר מתן הכרעת הדין וגזר הדין. לאור האמור, מבקשת המערערת למצות את הדין עם המשיב, ולהשית עליו אמצעי משמעת של פיטורין לאלתר.

4.

המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור הן נוכח רף הענישה במקרים דומים, הן בשל נסיבותיו האישיות. לדבריו, זה יותר מ-30 שנה הוא עובד בעיריית יבנה, אותה הוא רואה כביתו, כאשר לאורך כל אותן שנים, הוא שירת שירות מסור, נאמן ומקצועי, דבר שזיכה אותו בהערכה ובהוקרה בקרב גורמי עירייה וממשלה שונים. לטענתו, העבירות הלא חמורות בהן הורשע מתייחסות לתקופה קצרה ביותר, ומשכך ניתן לראות בהן כמשגה חד פעמי, שנגרם כתוצאה מיחסי אמון רעועים ששררו בזמנו בינו ובין מר חזות, שמונה בשנת 2003 לממונה החדש שלו. המשיב מוסיף וטוען כי הוא הביע חרטה על מעשיו, התנצל בפני מר חזות, הפיק את הלקחים הראויים מן הפרשה ושינה את אורחותיו, כך שהיום הוא עובד בשיתוף והבנה עם מר חזות, שהובילו למשל להפקה משותפת של המסמך הראשון של תוכנית העבודה שהוגש לשר התחבורה.

נסיבותיו האישיות של המשיב מצדיקות אף הן, לטענתו, את הותרת גזר הדין על כנו. לדבריו, הוא נכה צה"ל ב- 65% נכות, הוא חולה סכרת המטופל באינסולין והוא אב לבן חולה נפש הנזקק לאשפוז במחלקה סגורה מעת לעת.

5.

לאחר דיון שהתקיים בנושא בתאריך 7.6.07, נדחה המשך הדיון על מנת לאפשר לצדדים להגיע להסדר. בתאריך 13.6.07 נתקבלה הודעה מטעם המערערת, לפיה לא הצליחה להגיע להסדר עם המשיב, ולפיכך נתבקשה החלטה בערעור.

6.

האינטרס הציבורי העומד בבסיסו של הדין המשמעתי הוא כפול, וענייננו הרתעת עובדים נוספים לבל יכשלו מחד, ושמירת תדמיתו ואיכותו של השירות הציבורי מנגד ( ראו למשל: עש"ם 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם, 4.3.96) ; עש"ם 10129/01 מדינת ישראל נ' גניש (טרם פורסם 11.3.02) ). אולם האינטרס הציבורי אינו השיקול הבלעדי אותו צריך לשקול בית המשפט בבואו לגזור דינו של נאשם בעבירות משמעת. מידת אמצעי הענישה נגזרת אף מנסיבות המקרה המיוחדות, מחומרת העבירה ומנסיבותיו האישיות של העובד (ראו: ער"ם 8372/05 גבריאלוב נ' עיריית תל אביב-יפו (טרם פורסם, 14.3.06)).

7.

כלל הוא, כי בית משפט זה אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על ידי בית הדין למשמעת , אלא במקרה בו הם חורגים במידה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה. ((ראו, למשל: עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה , פ"ד נח(3) 470, 480 (2004); ער"מ 1430/05 תירם נ' עיריית תל-אביב (טרם פורסם, 17.11.05)). בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי קמה עילה להתערב בהחלטתו המנומקת והמפורטת של בית הדין.

המשיב הורשע, כאמור, בכך שהתנהג באופן שפגע במשמעת עובדי העירייה, לא קיים את המוטל עליו כעובד עירייה והתנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד עירייה, כאשר המכנה המשותף לכל אלו נעוץ בכך שהוא לא ציית להוראות הממונים עליו. ברי כי התנהגותו האמורה של המשיב גרמה לפגיעה באינטרס הציבורי, שעל הגנתו אמון הדין המשמעתי (ראו למשל: ער"מ 4/80 עיריית תל-אביב-יפו נ' גמרמן , פ"ד לה(1) 218 (1980) ;

ער"מ 2/82 עיריית תל-אביב-יפו נ' רובין , פ"ד לו(3) 579 (1982) (להלן: עניין רובין )). יפים לעניין הדברים הבאים:

"השירות של רשות מקומית - כדוגמת שירות המדינה - הוא שירות בעל מבנה הירארכי. משמע, העובד בשירות כאמור נתון למרותם של הממונים עליו וחייב לקיים הוראותיהם. המשמעת היא מרכיב יסודי בשירות הציבורי כאמור, ובלעדיה לא ייכון השירות ולא יוכל לקיים את המוטל עליו בהתאם לחוקים, המגדירים חובותיה וסמכויותיה של הרשות המקומית" (עניין רובין בעמ' 582).

האינטרס הציבורי מחייב אם כן, את הענשתו של המשיב. יחד עם זאת, יש לייחס גם משקל לנסיבות המקרה הספציפי הנדון בפנינו. אמרה על כך הנשיאה בייניש:

" עם זאת, אל מול, ולצד שיקולים משמעותיים ומכריעים אלה, מצווים אנו לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו המיוחדות (ראו: עש"מ 10250/01 מוכתרי נ' נציבות שירות המדינה

(לא פורסם)). "החזקה" בדבר הצורך בענישה מרתיעה ומחמירה יכולה להיחלש נוכח נסיבות מיוחדות של המקרה או של העומד לדין" (עש"ם 10566/02 מדינת ישראל נ' גרינבויים (טרם פורסם, 23.3.03)).

וכן:

"בבואנו להפעיל אמצעי משמעת ינחו אותנו עקרונות הנגזרים מאופיים העונשי של אמצעים אלה. תכליתם של אמצעי המשמעת היא הגנה על טוהר השירות הציבורי, על תדמיתו ועל אמון הציבור בו. לשם כך נטיל אמצעים שיש בהם כדי לתרום להרתעה מפני התנהגות בלתי הולמת ונקפיד על אחידות הענישה בהתאם למתחייב מעקרון השוויון. אך לעולם נביא בחשבון גם את ענינו האינדבידואלי של כל עובד או עובדת, הן מבחינת נסיבות ביצוע העבירה והן מבחינת הנסיבות האישיות" (עש"ם 10250/01 מוכתרי נ' נציבות שירות המדינה

(טרם פורסם, 10.2.02).

כאמור, מידתיות אמצעי המשמעת הננקטים נגזרת מנסיבותיו המיוחדות של המקרה, חומרת המעשים, עוצמת החומרה והנסיבות האישיות. בחינת נסיבות המקרה מלמדת כי אמצעי המשמעת שהטיל בית הדין על המשיב - נזיפה ופיטורים על תנאי - הולמים את נסיבות המקרה, ואיני רואה כל הצדקה להיענות לבקשת המערערת ולהורות על פיטוריו, שמהווים אמצעי משמעת חמור הרבה יותר, שאינו ראוי לטעמי במקרה זה. ראשית, מבלי לפקפק בחשיבות הציות וקבלת המרות כלפי הגורמים הממונים, דומה כי איחורים, התחצפות ויציאה ללא אישור - מעשים שהיו מנת חלקו של המשיב בתקופה האמורה - אינם מצויים ברף העליון מבחינת חומרתם. שנית, עבודתו המסורה ורבת השנים של המשיב בעירייה, מאפשרת לראות באירועים שהובילו להרשעתו כחריג שאינו מעיד על הכלל, וצריכה היא ללמד עליו זכות. שלישית, נסיבות חייו האישיות הקשות של המשיב, כפי שהן מתוארות בטיעוניו, מצדיקות את דחיית הערעור ואת אימוץ העונש שהושת על ידי בית הדין.

במאמר מוסגר אוסיף, כי בחינת הנסיבות האמורות מעוררת תהייה האם כלל היה מקום לעתור להחמרת העונש. מכל מקום, כפי שבואר, בחינת השיקולים כולם אינה מצדיקה החמרה כאמור. אני מאמינה שהמערערת תשכיל למצוא את הדרך לסייע למשיב בהתאקלמותו והשתלבותו בעבודה ובחזרתו להתנהגות ראויה, וכי הצדדים שניהם יעשו את המיטב על מנת שתישמר שיגרת עבודה תקינה, מסורה מאורגנת, מסודרת ומכובדת, כפי שראוי לצדדים שניהם ולמסגרת העבודה אליה הם משתייכים.

לאור האמור, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.