ער"ם 8372/05 בארנו גבריאלוב נ. עיריית תל אביב -יפו- מחלקה המשפטית

בבית המשפט העליון

ער"ם 8372/05

בפני:

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

המערערת:

בארנו גבריאלוב

נ

ג

ד

המשיבה:

עיריית תל אביב -יפו- מחלקה המשפטית

ערעור על גזר דינו של ביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות מיום 4.8.05 בת"מ 17/04 שניתן על ידי כבוד השופטים ב. יערי, ד. רחמים ומ. בנדה

בשם המערערת: עו"ד רענן חמו

בשם המשיבה: עו"ד ערן דובניקוב

פסק – דין

1.זהו ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, אשר הרשיע את המערערת בעבירות משמעת וגזר עליה עונש פיטורין לאלתר מעבודתה בבית חולים איכילוב (להלן – "בית החולים"), וזאת אגב תשלום זכויות הגימלה להן היא זכאית, ותוך שלילת מענק פרישה בהתאם לסעיף 22(ג) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970. במסגרת גזר דינו קבע בית הדין כי במעשיה של המערערת דבק קלון.

2.המערערת הינה עובדת עיריית תל-אביב, והיתה מועסקת כעובדת מטבח בחדר האוכל בבית החולים. היא הואשמה בכך כי במהלך שנת 2003 נראתה מספר פעמים כשהיא נוטלת מצרכי מזון מן המחסן או המטבח, שמה אותם מתחת לחלוק העבודה אותו לבשה, ולאחר מכן נגשת לארונית ההלבשה שלה. באחת הפעמים בחודש אוקטובר 2003, התבקשה על ידי האחראי במקום לפתוח את הארונית, ואז היא הוציאה משם שקיות ובהן מצרכי מזון שונים השייכים לבית החולים. המצרכים כללו מוצרי חלב, גבינה, שמן, קפה, ועוד. באחת הפעמים לפני יציאתה לביתה, נתבקשה המערערת על ידי האחראית לפתוח את תיקה, ונמצאו בו מצרכי אוכל שונים של חלב ובשר שנלקחו מבית החולים. בגין מעשים אלה, הואשמה המערערת בנטילה שלא כדין של מצרכי מזון השייכים לבית החולים, בהתנהגות בלתי הולמת לעובדי עיריה, ובהתנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידה.

3.בית הדין מצא את המערערת אשמה בעבירות משמעת בניגוד לסעיפים 9(1)(2),(3) ו-(4) לחוק המשמעת. על יסוד הרשעתה, הוא הגיע למסקנה כי יש לגזור עליה עונש פיטורין תוך שמירה על זכויותיה לגמלה, וקבע כי בעבירות שבצעה המערערת דבק קלון.

4.הערעור בפנינו נסב על חומרתו של העונש. טענת המערערת היא כי העונש שנגזר עליה אינו מידתי נוכח טיב העבירות בהן הורשעה ולאור הותק הרב שלה בשירות מעסיקה, ונוכח העובדה כי עד הארועים נשוא הליך זה לא כשלה בהתנהגותה. כן הצביעה על מצבה האישי הקשה, ועל המשמעות הכלכלית החמורה שהפיטורין מהווים עבורה, בין היתר, מאחר שבתה הקטינה סמוכה עדיין על שולחנה.

5.ב"כ המשיבה מתנגד להקלה בעונש. לטענתו, אין חשיבות מכרעת לשוויים וכמותם של הפריטים שנגנבו מבית החולים אלא לטיבם של מעשי הגניבה ומידת הפגיעה באמון ביחסים שבין העובדת למעסיקה במקרה זה. הוא עמד גם על כך שאין מדובר במקרה בודד של סטייה בהתנהגות אלא בתופעה שהפכה למעין שיטה אף לאחר שהמערערת הוזהרה שלא לחזור על מעשים אלה. לעמדת העירייה, האימון ביחסי העבודה שנפגע במקרה זה אינו ניתן לשיקום, ולכן אין מקום להחזרת המערערת לעבודתה.

6.מוקד השאלה בערעור זה נסב על מרכיב הפיטורין שבגזר הדין, שכן זכויותיה הממוניות של המערערת לגמלה לא נפגעו. שאלה היא האם אופי העבירות בהן הורשעה, על רקע נסיבותיה האישיות של המערערת, מצדיקים את עונש הפיטורין, או שמא ראוי לגזור עליה עונש מתון יותר, אשר יאזן בדרך אחרת בין חומרת העבירות לבין שיקולי הענישה האינדיבידואליים למערערת.

אין ספק כי עובד במערכת תעסוקה כלשהי, השולח ידו בנכסי המוסד בו הוא מועסק ונוטל אותם לרשותו, מבצע עבירת משמעת בעלת חומרה ניכרת. אין מדובר רק בנזק רכושי הנגרם למערכת הציבורית בעקבות שלילת רכוש הציבור שלא כדין מהזכאים לו. עבירות שליחת יד ברכוש הציבור פוגעות באופן משמעותי במערכת יחסי האמון המהווה יסוד ליחסי עבודה תקינים. מערכת יחסי העבודה בשירות הציבורי בנויה על הנחה כי העובדים יבצעו את תפקידם נאמנה, וישמרו על נכסי הציבור המשמשים אותם במילוי תפקידם, ולא ימעלו בחובת הנאמנות החלה עליהם על ידי שליחת יד בנכסים לא להם. פגיעה ביחסי אמון אלה מחייבת נקיטת אמצעי משמעת ראויים כדי להתמודד עם הפרת נורמות בסיסיות הפוגעות בתיפקוד השירות הציבורי ובאמון הציבור ברמתו המוסרית של השירות.

מידתיות אמצעי המשמעת הננקטים נגזרת מנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעוצמת חומרתה של העבירה, וממשקל הנסיבות האישיות לנאשם. בשיקלול הערכים הרלבנטיים, יש להגיע לנקודת איזון עונשית ראויה אשר תשלב בין האינטרס הציבורי ביישום ראוי של נורמות המשמעת בשירות הציבורי, בד בבד עם דאגה לגורלו של הפרט באופן שהענישה תהיה מידתית ותהיה תואמת את מכלול האינטרסים הראויים לאיזון (עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פד"י נו(1) 463, 480-1; עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' תמר כתב , פד"י נב(5) 87, 93; עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים, תק-על 2003 (1) 632). וכך, יש לחתור למידתיות בענישה המשמעתית אשר תעוצב בהתאם למידותיה של העבירה, למאפייניו הקונקרטיים של המקרה, ולנסיבותיו האישיות של הנאשם (עש"מ 10250/01 מוכתרי נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2002(1) 19; עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נ' אסתר אלקריץ , תק-על 2001 (3) 1266; עש"מ 8160/04 מדינת ישראל נ' חיים בן סימון , תק-על 2005(1) 3504).

7.אשר לנסיבות המיוחדות של העבירות במקרה זה, אף שאין להקל ראש ברצינותן של עבירות שליחת יד, במיוחד כאשר אין מדובר במעשה חד פעמי, המדובר במקרה זה בנטילת מוצרי מזון ממקום העבודה לצורך צריכה אישית בשווי לא גדול. הפגיעה התדמיתית במערכת יחסי האמון הכרוכה בעבירות שנעברו גדולה מן הערך הכלכלי הנילווה לעבירות אלה. יתר על כן, בצד רצינותה של עבירת שליחת היד במצרכי מזון של בית החולים, הראויה לענישה משמעתית, יש להתחשב בעובדה כי המערערת הינה אשה מבוגרת, אלמנה, המועסקת בבית החולים כבר 15 שנים, ועד לארועים נשוא הליך זה התנהגותה היתה נורמטיבית. מצבה הכלכלי אינו טוב, ועליה עול כלכלתה וחינוכה של בתה הקטינה. בנסיבות אלה, באיזון בין כלל השיקולים, באתי לכלל מסקנה כי עונש הפיטורין שנגזר על המערערת הינו חמור מדי, ואינו מאזן כראוי בין אינטרס הציבור לשיקולי הפרט. השגת המטרה העונשית בנסיבות מקרה זה תיענה גם בגזירת עונש מתון יותר, אשר ישים דגש על הרתעה לעתיד ועל נקיטת אמצעים מניעתיים מתאימים, בלא לשבור את מטה לחמה של המערערת ולהותירה להתמודד על גורלה בשוק העבודה.

8.בנסיבות אלה, אני מחליטה לקבל את הערעור ולבטל את אמצעי המשמעת שנגזרו על המערערת בידי בית הדין. במקומם, אני מורה על אמצעי המשמעת הבאים שיוטלו על המערערת:

1.עונש פיטורין על תנאי למשך שלוש שנים אשר יופעל באם תעבור המערערת בתקופת התנאי אחת מעבירות המשמעת בהן הורשעה בהליך זה;

2.העברה למשרה אחרת בשירות המשיבה שאינה כרוכה דרך שגרה בעיסוק במוצרי צריכה;

3) נזיפה חמורה;

4.הפקעת חלק שישי ממשכורתה של המערערת לתקופה של שלושה חודשים;

הערעור מתקבל, איפוא, כמפורט לעיל.