ער"מ 5509-23 ער"מ 5509-23

לפנַי ערעור על החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי בבש"מ 4636/23 מיום 29.6.2023, בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בו נמחקה על הסף עתירת אסיר שהגיש המערער.

דין הערעור להידחות. המערער לא הציג כל עילה המצדיקה התערבות בשיקול הדעת הרחב הנתון לרשמת בית משפט זה בעניינים מעין אלו (ראו למשל לאחרונה: ער"א 5339/23 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 (10.8.2023); ער"א 5050/23 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (מדינת ישראל – רשות המיסים) נ' קבוצת אינטלקט הפקה והוצאה לאור בע"מ (20.7.2023)). בקשת המערער להארכת מועד הייתה קצרה ולקונית, ולא נכלל בה כל נימוק שיש בו כדי להסביר מדוע הוגשה בחלוף למעלה מחודשיים ממתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, ובשים לב לאמת המידה לבחינת בקשות להארכות מועד להגשת בקשות רשות ערעור על פסקי דין בעתירת אסיר הדורשת קיומו של "נימוק סביר" לאיחור (בש"מ 7500/20 אבו סרארי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.11.2020); בשג"ץ 8931/11 צאפאנא נ' מדינת ישראל (11.1.2012)), לא נפל פגם בהחלטת הרשמת לדחות את בקשתו. לא למותר לציין כי גם בערעור שלפנַי לא הוצג כל נימוק לאיחור בהגשה. על כך יש להוסיף כי כפי שקבעה הרשמת, סיכויי ההליך גם הם אינם תומכים בהיעתרות לבקשה להארכת מועד. זאת שעה שעל פניו עתירתו של המערער, העוסקת ב"העלמת מוצגים מצד המשטרה והפרקליטות", אינה בגדר עתירה ב"ענין הנוגע למאסרו או למעצרו" הנכנסת ל-ד' אמותיו של סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 הדן בסמכותו של בית המשפט להתערב בהחלטות הרשויות בעניין החזקתם של אסירים ועצורים (וראו למשל: רע"ב 2487/22 דמרי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 7 (4.8.2022); רע"ב 4962/14 ברנס נ' פרקליטות המדינה (3.8.2014)).

הערעור נדחה אפוא.