עש"ם 4503/00 חביב אמין נ. מדינת ישראל

1.המערער עובד, זה 22 שנה, כמורה בבית ספר בצפון הארץ. בשנת 1998 הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת בגין תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. לפי כתב האישום, ביום 29.10.97 המערער סטר ובעט באחד מתלמידיו. במסגרת הסדר טיעון, הודה המערער בפני בית המשפט במעשים שיוחסו לו בכתב האישום. על יסוד הסדר זה קבע בית המשפט, כי המערער ביצע את העבירה המיוחסת לו והטיל עליו עונש של 80 שעות של שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה.

2.על יסוד פסק הדין של בית משפט השלום, הוגשה נגד המערער תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בית הדין מצא את המערער אשם, על פי הודאתו, בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה (סעיף 17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג- 1963) ובהפרת הוראות שנקבעו בחוזר מנכ"ל (סעיף 17 (2) לחוק). וכך קבע בית הדין:

"הנאשם הודה בביצוע העבירות המיוחסות לו ולהגנתו טען כי זה היה מקרה חריג וחד-פעמי והינו משמש במשך 20 שנה כמורה ומעולם לא היו תלונות נגדו אלא ההפך הוא הנכון. הינו מקובל על התלמידים, על ההורים ועל חבריו המורים וצרף מכתבי המלצה המצביעים על כך. כמו כן הביע הנאשם חרטה על מעשהו וטען כי לא יחזור על כך שנית.

בית הדין סבור כי אכן תופעת הרמת יד בבית הספר הינה תופעה פסולה מעיקרה ואין לה מקום במערכת החינוך ובחברה בכלל. אי לכך מרשיע בית הדין את הנאשם בעבירות המיוחסות לו לפי הסעיפים המפורטים בכתב התביעה.

בהתחשב בעובדה שזו מעידתו הראשונה של הנאשם במהלך תקופה ארוכה שבה הינו משמש כמורה מסור ונאמן המתנדב לקהילה ובבית הספר ומאחר והנאשם מפרנס משפחה בת שבעה ילדים הסמוכים לשולחנו מחליט בית הדין להטיל על הנאשם את אמצעי המשמעת הבאים:

א. נזיפה;

ב.הפקעת מחצית משכורת אחת קובעת ב- 6 תשלומים שווים ורצופים;

ג.הורדה בדרגה אחת לתקופה של שלושה חודשים".

3.בערעור זה מבקש המערער להקל את אמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת. לטענתו, בית הדין לא התחשב די הצורך בנסיבות המקרה, והחמיר בעונשו מעבר לנדרש.

4.התכלית העיקרית של הדין המשמעתי היא הגנה על התדמית הראויה והתפקוד הראוי של השירות הציבורי. בהתאם לתכלית זו קובע בית הדין את האמצעי ההולם את העבירה. בין היתר, הפגיעה של העבירה בשירות המדינה, ואמצעי המשמעת ההולמים את העבירה, תלויים בתפקיד של העובד בשירות המדינה (ראו עש"מ 5104/00 מדינת ישראל נ' פלונית (טרם פורסם)).המערער עובד כמורה. הלכה היא שתפקידו של מורה מחייב, מעצם מהותו, סטנדרט גבוה של התנהגות, במיוחד כלפי התלמידים (ראו עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר , פ"ד נב(1) 650, 678). השימוש בכח הזרוע נגד תלמיד הוא מעשה חמור לעובד הוראה שאינו הולם את הנורמות הראויות. ענישה גופנית של הילד פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה, ויש בה כדי לערער את אמון הציבור המפקיד את התלמידים בידי המורה. וכך אמרתי בעש"מ 1730/00 פלונית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):

"תפיסה זאת של היחס הראוי מצד מורה כלפי תלמיד חייבת לבוא לידי ביטוי ברור, לא רק בתחום של הדין הפלילי, אלא גם, ואף ביתר שאת, בתחום של הדין המשמעתי החל על מורים...

כל אדם חייב לכבד את זכויותיו של הילד, ובמיוחד המורה, ששלום הילד וחינוך הילד הופקדו בידיו כנאמן מטעם ההורים והחברה".

5.אמצעי המשמעת שננקטו על ידי בית הדין למשמעת נגד המערער אינם חורגים מהמקובל במקרים כאלה. אמנם, נסיבותיו האישיות של נאשם הן שיקול ענייני בהליך משמעתי; אך מול אלה צריך גם להינתן משקל נאות לאינטרס הציבורי. שיקולי הרתעה מחייבים נקיטת אמצעים מכאיבים נגד מורה הנכשל באלימות, גם אם הוא מורה ותיק ומסור וגם אם נסיבותיו האישיות קשות.

כידוע, בית המשפט אינו נוטה להתערב באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת, אלא אם האמצעים חורגים מן הסבירות, או לוקים בטעות מהותית או גורמים עוול המחייב תיקון. דעתי היא שאין זה כך במקרה שלפנינו.

לפיכך אני דוחה את הערעור.