בבית המשפט העליון
עש"ם
8382/07
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערערת:
שריפה שמאליה
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה בתיק בד"מ 36/07
שניתן ביום 29.07.07 על-ידי עו"ד יוסף תלרז – אב"ד, גב' חנה שמש ומר מחמוד חיג'אזי – חברים.
בשם המערערת:
עו"ד זכי כמאל
בשם המשיב ה:
עו"ד מלי אומיד
פ ס ק
ד י ן
1.
לפני ערעור של מורה במשרד החינוך, אשר הורשעה בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בביצוע עבירות משמעת שונות. נגזרו עליה, בין היתר, פיטורין לאלתר, וכן פסילה משירות המדינה וממילוי תפקיד של הוראה במשרד החינוך למשך שנתיים מיום מתן גזר הדין. הערעור מופנה כנגד חומרת אמצעי המשמעת בלבד.
2.
המערערת, ילידת שנת 1957, הועסקה כמורה במשרד החינוך, משנת 1979. היא עבדה בבתי ספר שונים, ובמועדים הרלוונטיים לפרשה שלפנינו, עבדה כמורה-גננת בבית הספר אלשאפי, בבקה אל-גרביה, עד שהושעתה מעבודתה בגין הפרשה נשוא הליך זה, החל ביום 25.5.05.
3.
ברקע ההליך המשמעתי בו הורשעה המערערת, עומדת הרשעתה בפלילים בבית משפט השלום בחדרה, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 415 לחוק העונשין , התשל"ז-1977. על-פי כתב האישום המתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון, התוודעה המערערת אל אחד, תייסר גרה, שהועסק כרכז מטעם חברת "מודום", אשר הפעילה בארץ שלוחות של אוניברסיטאות זרות. בין היתר, היתה מודום אחראית על הפעלת שלוחה מטעם "ברלינגטון קולג'".
המערערת סיכמה עם תייסר כי בתמורה לתשלום סך של 5,000 דולר, הוא יספק לה תעודת תואר ראשון מברלינגטון, בלי שתידרש למלא חובות אקדמיים כלשהם. ואכן, תייסר מסר לידי המערערת אישור זכאות לתואר ראשון מיום 4.12.99 וכן גיליון ציונים, אשר נחזו כמסמכים שנחתמו בידי גורם מוסמך בברלינגטון. בתמורה למסמכים הכוזבים, שילמה המערערת לתייסר סכום בשקלים השווה ל-5,000 דולר ארה"ב.
4.
ביום 21.7.01 הגישה המערערת למשרד החינוך בחיפה, בקשה להערכת תואר, בה הצהירה בכזב כי למדה בשלוחת ברלינגטון בשנים 1998-1999. היא צירפה לבקשתה את המסמכים הכוזבים. על-סמך מצג שווא זה, ניתן למערערת אישור הכרה בתואר הראשון לצרכי שכר. על יסוד אישור זה, קיבלה המערערת ממשרד החינוך תוספת שכר למשכורתה בסך של 1,191 ש"ח מידי חודש, באופן רטרואקטיבי מחודש ינואר 2000. עד למועד הגשת כתב האישום (5.10.06), קיבלה המערערת בדרך זו סך של 58,294 ש"ח. בכתב האישום מצוין כי המערערת המשיכה לקבל תוספת זו מידי חודש, גם לאחר הגשתו, ואמורה להמשיך ולקבלה גם לאחר שתצא לפנסיה.
5.
במסגרת הסדר הטיעון, הודתה המערערת בכל עובדות כתב האישום המתוקן. בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת פנינה ארגמן) הרשיע את המערערת על-פי הודאתה. כמו כן, בית המשפט קיבל את הסדר הטיעון בין הצדדים לענין העונש, וגזר על המערערת ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופת שלוש שנים, בתנאי שלא תעבור בהן עבירות על פי סעיף האישום בו הורשעה באותו עניין. כן נגזר על המערערת תשלום קנס בשיעור של 10,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו. בגזר הדין צוין, כי המערערת החזירה למדינה את הכספים אשר קיבלה שלא כדין, על סמך מצג השווא בעניין התואר האקדמי שרכשה, כביכול.
6.
בעקבות הרשעתה כאמור לעיל, הוגשה נגד המערערת תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. היא הואשמה בהפרת הוראות שונות ב חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת ): עבירה על סעיף 17(1) שעניינו מעשה או התנהגות הפוגעים במשמעת שירות המדינה; עבירה על סעיף 17(2) המדבר באי-קיום המוטל על עובד המדינה על פי דין, נוהג, או הוראה כללית או מיוחדת שניתנו כדין; ועבירה על סעיף 17(3), העוסק בהתנהגות שאינה הולמת את תפקיד עובד המדינה או כזו העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה; וכן סעיף 17(6) הקובע כעבירת משמעת הרשעה בעבירה שיש עמה קלון.
7.
בית הדין למשמעת (עו"ד יוסף תלרז - אב"ד, גב' חנה שמש ומר מחמוד חיג'אזי - חברים) הרשיע את המערערת באישומים המפורטים בתובענה, על יסוד סעיף 61ג לחוק המשמעת , הקובע כי ממצאים ומסקנות בפסק דין חלוט במשפט פלילי שנוהל כנגד אדם, ייראו כמוכחים בדיון נגדו בבית הדין למשמעת.
8.
גזר הדין בהליך המשמעת מפרט בהרחבה את מכלול נסיבות המקרה. בית הדין עמד בפירוט על נסיבותיה האישיות של המערערת, וציין כי היא אישה נורמטיבית, ללא עבר פלילי או משמעתי, אשר עד למועד השעייתה השלימה 26 שנות הוראה, והקדישה חלק ניכר משנותיה לחינוך ילדים. תפקודה כמורה היה איכותי, כפי שהעידו עדי אופי בבית הדין, והיא תרמה תרומה ממשית לחינוך בשירות הציבורי. המערערת נשואה לעובד הוראה, ולהם ארבעה ילדים, ששניים מהם בוגרים. מנגד, ראה בית הדין בחומרה את מעשיה של המערערת. הוא ציין כי העבירה הפלילית בה הורשעה - קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - היא עבירה שיש עמה קלון. חומרת העבירה אף מעצימה, כך נקבע, נוכח היות המערערת מורה ומחנכת, הנדרשת לעמוד בסטנדרט התנהגות גבוה במיוחד, בתור דוגמא ומופת בפני תלמידיה. המערערת, כעובדת ציבור, משמשת גם כנאמן הציבור במילוי תפקידה, ובמיוחד נוכח היותה עובדת בכירה. עוד נקבע, כי במעשיה של המערערת נכרך יסוד של מעילה באמונו של משרד החינוך, אשר האמין כי המערערת רכשה את התואר כדין.
9.
בית הדין דחה את טענת ההגנה, כי בעניינה של המערערת יש מקום להקיש מן הכלל המורה על ניכוי תקופת המעצר מתקופת המאסר המוטלת על נאשם בדין פלילי, גם לעניין מניין תקופת פסילתה של המערערת משירות המדינה מתחילת תקופת השעייתה. נקבע בפסק הדין כי אמצעי הפסילה משירות המדינה נועד לקבוע את פרק הזמן בו ייבצר מעובד שהורשע להיכנס בשערי השירות הציבורי בכללותו או מתפקיד מסוים שהוגדר לצורך כך. אין מקום להחיל את תקופת הפסילה באופן רטרואקטיבי על תקופת ההשעייה מהתפקיד. בית הדין למשמעת דחה טענת הגנה נוספת, לפיה יש לגזור את דינה של המערערת מתוך התחשבות בדוקטרינת ההגנה מן הצדק, בשים לב לכך שנמנתה על עובדים מעטים שנגדם ננקטו הן הליך פלילי והן הליך משמעתי, במסגרת פרשיית רכישת התארים המזוייפים בשלוחות של מוסדות אוניברסיטאיים זרים בישראל. בית הדין קבע עוד, כי את טענות ההגנה מן הצדק והאכיפה הסלקטיבית הכרוכה בה, ניתן היה להעלות בפני הערכאה הפלילית אם רצתה המערערת להעמידן למבחן. עניינן אינו רלבנטי לדיון המשמעתי. כן צוין, כי לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענת האכיפה הסלקטיבית.
10.
על יסוד כל האמור, הגיע בית הדין למסקנה כי פיטוריה של המערערת ופסילתה
מהשירות וממילוי תפקיד במשרד החינוך הינם בלתי-נמנעים, לנוכח הפגם שנתגלע ביושרה האישי של המערערת, המשתקף במעשיה, ונוכח ההכרח להגשים את תכליות אמצעי המשמעת, בדבר הרתעה ומניעה. הוא הטיל על המערערת את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר משירות המדינה, פסילה משירות המדינה למשך שנתיים מיום מתן גזר הדין, וכן פסילה מלמלא תפקיד הוראה במשרד החינוך לפרק זמן של שנתיים מיום גזר הדין. עם זאת נקבע, כי ראוי שהממונה על תשלום הגמלאות יעשה שימוש בהוראת סעיף 62(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל -1970, המסמיכה אותו, מקום שנשללה גמלה מאדם, להורות שהיא תשולם, כולה או חלקה, למי שאותו אדם חייב בפרנסתם. על-פי הוראה זו, מקום שנשללה הגמלה בהחלטת בית הדין למשמעת, לא יורה הממונה על התשלום אלא על-פי המלצת בית הדין. בענייננו, המליץ בית הדין, כי זכויות הגמלה להן היתה זכאית המערערת אלמלא נפסלה כאמור בגזר הדין, ישולמו, בשיעור של 80% מהן לבן זוגה, לצורך פרנסת המשפחה, וזאת עד לתום תקופת הפסילה. עוד המליץ בית הדין, בחתימת גזר דינו, כי בתום תקופת הפסילה, יחזיר משרד החינוך את המערערת לתפקיד שיהלום את כישוריה בתחום ההוראה.
לפני מלינה המערערת, כאמור, על חומרת גזר הדין.
11.
המערערת טוענת, כי בית הדין למשמעת החמיר עמה יתר על המידה, ומנמקת טענתה באלה: ראשית , טעה בית הדין בהחמירו עמה בנימוק כי היא עובדת מדינה בדרגה בכירה, וזקף זאת לחובתה. בכך טעה, שכן היא מורה מן השורה בלבד. שנית , העונשים שהוטלו עליה בהליך הפלילי, החזרת הכספים שקיבלה לקופת המדינה, השעייתה מעבודתה והעמדתה לדין משמעתי, הם אמצעים חמורים ומרתיעים דיים. החמרה נוספת אינה מידתית. ושלישית , בית הדין לא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיה האישיות ולנסיבות ביצוע העבירה. במשך 26 שנות עבודה בשירות הציבורי חינכה המערערת דורות של תלמידים, וגילתה מסירות רבה וחריצות בעבודתה. היא זכתה להערכה רבה מצד המפקחות על הגן אותו ניהלה, וכן מצד ההורים והילדים. כמו כן, תיקה האישי הוא ללא רבב, לבד ממעידתה האחת, עליה שילמה, ועודנה משלמת, מחיר יקר. יתר על כן, בתקופת השעייתה, למדה במכללת "בית ברל" במסלול לגיל הרך, והינה צפויה לסיים בקרוב תואר B.E.D , אותו השיגה בכוחות עצמה, וביושר.
עוד לטענתה, ההליך הפלילי שנוהל נגדה, מהווה, כשלעצמו, ענישה מכבידה ביותר אשר ראוי שתעמוד לזכותה. ההליך הפלילי, מטבעו, הסב סבל רב, פגיעה כלכלית, ופגיעה במעמדה של המערערת. היא מוסיפה כי תקופת ההשעייה התארכה יתר על המידה, בשל השתהות מצד המדינה בהגשת התובענה נגדה. כן סבורה המערערת, כי לא ניתן משקל מספיק לפרק הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירה, וכי במקרים דומים אחרים, הוטלו על הנאשמים אמצעי משמעת קלים יותר.
12.
המערערת שבה וחוזרת על טענותיה בבית הדין, כי בפרשיית התארים המזוייפים היתה אכיפה סלקטיבית, וכי עובדה זו, כמו גם תחושת האפליה הקשה המלווה אותה בגין כך, צריכים לשמש שיקולים לקולא. כן היא טוענת, בשנית, כי מן הראוי להקיש מן הדין הפלילי, בו מונים את תקופת המעצר במנין תקופת המאסר, ובהתאם למנות את תקופת השעייתה במנין תקופת הפסילה שנגזרה עליה. לחלופין מבוקש, כי תקופת הפסילה תימנה באופן רטרואקטיבי וחופף לתקופת ההשעיה הארוכה, המהווה פסילה דה-פקטו. פסילתה לשנתיים נוספות, הינה עונש חמור ביותר, אשר לאור גילה של המערערת, יביא את הקץ לעבודתה כמורה, ויפגע במידה בלתי סבירה בה, כמו גם בתלמידיה, המצפים בקוצר רוח לשובה לעבודתה. לחלופין, מבקשת המערערת כי תקוצר תקופת הפסילה.
13.
לעומת זאת, טוענת המדינה, כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המערערת הם קלים ביותר, ואין כל מקום להקל בהם עוד. נסיבות המקרה חמורות; מדובר בעבירה שביצעה עובדת בת 26 שנות ותק, ובסכום כסף גדול שקיבלה שלא כדין כתוצאה ממעשיה. במענה לטענת ההגנה בדבר ההשתהות בהגשת התובענה המשמעתית, טוענת המדינה, כי היה עליה להמתין למועד בו פסק הדין הפלילי נגד המערערת יהיה חלוט, על מנת שניתן יהא לעשות בו שימוש בבית הדין למשמעת במסגרת סעיף 61ג לחוק המשמעת , המופעל כאשר ישנו פסק דין חלוט במשפט פלילי.
הכרעה
14.
נתתי דעתי למכלול נסיבות העניין ולטיעוני הצדדים, ומסקנתי היא כי דין הערעור להידחות.
15.
לפנינו מקרה חמור, של עובדת ציבור ותיקה, אשר ביצעה עבירה פלילית של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, כדי להפיק מכך תועלת כלכלית אישית, על חשבון קופת הציבור. חמורה ומצערת עוד יותר היא העובדה כי עובדת זו היא מורה, המחנכת ילדים רכים, זה 26 שנים.
לאיש חינוך בישראל מעמד מיוחד בחברה. מופקד בידיו נכס יקר בנאמנות – חינוך ילדי ישראל מהגיל הרך ועד לסיום לימודי בית הספר התיכון. תכלית החינוך כרוכה בהקניית ידע וערכים. בין ערכים אלה, ואולי העיקריים שבהם, הם ערכי מוסר, יושר, ניקיון כפיים וניקיון הדעת. איש החינוך מהווה סמל ומופת לתלמידיו. ערכי החינוך המוקנים לתלמידים הם המעצבים את דמותו של הפרט, אך גם את פניו של דור העתיד ההולך ונבנה מילדי בית הספר לגילאיהם השונים. הפרת כללי ההגינות, המוסר, והחוק בידי איש חינוך כרוכים בחומרה מיוחדת על שום הפגיעה באמון הניתן במורה שכשל: פגיעה באמון התלמידים, פגיעה באמונם של ההורים שהפקידו את ילדיהם, היקרים להם מכל, בידי אנשי החינוך, ופגיעה בציבור הרחב, השם יהבו על מערך החינוך ועל אנשי החינוך, ובוטח ברמתם ובאיכותם לאור מעמדם המיוחד בחברה בישראל:
"הפרת נורמות ההגינות והאתיקה בידי עובדי הוראה טומנת בחובה חומרה מיוחדת על שום המעמד המיוחד הנלווה לתפקיד זה, והציפיות הגבוהות שהחברה מציבה להתנהגותם של נושאי משרה אלה על שום השפעתם על בני הנוער בחברה הישראלית" (עש"ם 8622/05
נעאמנה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, ניתן ביום 25.12.06), פסקה 9).
(כן ראו עש"ם 4503/00 אמין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 11.9.00), פסקה 4; עש"ם 2699/01 חלף נ' מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה (לא פורסם, ניתן ביום
15.05.01), פסקה 4)
16.
המערערת כשלה בכך שהיתה נכונה להשיג תואר אקדמי מזוייף בדרכי תרמית בעבור תשלום כסף בלא השקעת משאבים אמיתיים כדי להרחיב ידע, וכדי לזכות בהכרה אקדמית כדין. היא לא הססה אף להשתמש בתואר המזויף כדי ליהנות מהטבות כספיות שלא הגיעו לה, תוך הטעיית הממונים ושימוש שלא כדין בכספי ציבור.
בהתנהגותה זו פעלה המערערת בניגוד חריף לערכים שאותם היתה אמורה להקנות לתלמידיה, ולמופת והדוגמא שהיתה אמורה לשמש עבורם. היא פגעה בכך לא רק במעמדה היא, אלא בדמותו של מערך החינוך הציבורי ובאמון שהציבור רוחש לו, ולשירות הציבורי בכללו.
17.
אמצעי המשמעת הננקטים אמורים לשקף את חומרת הפגיעה בשירות הציבורי שארעה בביצוע עבירות המשמעת. הם נועדו להרחיק אנשים שחטאו לתפקידם ופגמו פגיעה מהותית באמינות השירות הציבורי, ולהרתיע את ציבור העובדים מביצוע עבירות דומות. בנקיטת אמצעים הולמים טמונה גם בשורה של תיקון ושל שידוד מערכות, אף כי לעולם יש לתת משקל יחסי גם לנסיבות אישיות של נאשם בדין המשמעת.
18.
אין לקבל את טענת המערערת לפיה יש להתחשב לקולא בעובדה כי נוהל נגדה הליך פלילי שבו הורשעה ונענשה, וכי שילמה את חובה לחברה בהליך הפלילי. כידוע, תכלית ההליך הפלילי ומטרות ההליך המשמעתי שונות הן זו מזו. האחת אינה מוציאה את חברתה, וגם הענישה בשני המסלולים שונה היא, ונועדה להשיג מטרות שונות, אף כי תיתכן הקרנה הדדית מסוימת ביניהן. בענייננו, אין להרשעה ולענישה במסלול הפלילי השלכה ישירה על הענישה בדין המשמעת, אשר נועדה להגן על רמת השירות הציבורי ואמינותו, ולכן אין לראות בקיומו של הליך במסלול הפלילי משום נימוק לקולא בענישה המשמעתית.
19.
המערערת טענה עוד כי יש לעשות היקש בין הדין הפלילי לדין המשמעתי מבחינת ניכוי תקופת ההשעיה של העובד מתקופת פסילתו לשירות בהליך המשמעת, בדומה לניכוי ימי מעצר מתקופת המאסר שנגזרה על נאשם.
נראה לי כי אין לקבל טענה זו. ראשית, ההיקש בין אמצעי ענישה בתחום הפלילי לבין אמצעי משמעת בהליך המשמעת הוא בעייתי מעצם טיבו, בשל השוני הבסיסי בתכליות הטמונות בכל אחד ממסלולים אלה. יתר על כך, ימי המעצר מנוכים, בדרך כלל, מתקופת מאסרו של הנאשם מאחר שמדובר בעניין הכרוך בשלילת חירותו של האדם, אשר נטייתו המובהקת של המשפט היא להתירה במשורה ככל הניתן. מנגד, השעייה של עובד מדינה במשך תקופת ניהול הדין המשמעתי בעניינו נועדה להגן על דמותו של השירות הציבורי ועל תקינות תיפקודו בתקופת המעבר, שבו נבדקים החשדות נגדו או מתנהל משפטו, וקודם למתן פסק הדין בעניינו. המדובר באמצעי ביניים של הרחקה ממקום העבודה כדי שלא לסכן את יעילותו ורמת תפקודו של השירות. אין לכך דבר עם אמצעי המשמעת הננקטים בסופו של יום במסגרת אמצעי המשמעת המוטלים, ובכללם אמצעי הפסילה לשירות המדינה או לתפקיד מסוים במסגרתו, המהווים ענישה משמעתית בעקבות פסק דין. אין קורלציה הכרחית בין אמצעי הביניים הננקטים בתקופת הבירור החקירתי והמשפטי לבין אמצעי הענישה המשמעתית הסופי, והדבר אף עולה מהוראות חוק המשמעת המגדיר בפירוט את שני האמצעים האמורים. לפיכך, דין טענה זו להידחות.
20.
המערערת ביקשה להביא להגנתה את נסיבותיה האישיות, ביניהן, שנותיה הרבות כמורה, ההערכה הרבה לה זכתה בשל מסירותה במילוי תפקידה, מעידתה החד-פעמית, הסבל שנגרם לה במסגרת ההליכים, הפלילי והמשמעתי, ותקופת השעייתה הארוכה. אין להקל ראש בנסיבות אלה. הן צריכות לעמוד, ואכן עומדות לזכותה של המערערת (ראו למשל עש"ם 4193/06 כהן נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 5.10.06)). כמו כן, צודקת המערערת בטענתה, כי בטעות ייחס לה בית הדין מעמד בכיר יותר, בהיותה מורה אשר איננה מורה בכירה או מפקחת.
יחד עם זאת, דנים אנו בגזר דין שהוטל על המערערת במסגרת דין משמעתי. מקובל, כי במסגרת הדין המשמעתי, פוחת המשקל שיש לייחס לנסיבותיו האישיות של הנאשם, בעת הטלת אמצעי המשמעת (ראו עש"ם 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב , פ"ד נב(5) 87, בעמ' 93 (1998)). כמו כן, חלק מן הנסיבות אותן הביאה המערערת לזכותה, הן בעיניי בבחינת חרב פיפיות, שכן מגבירות הן את החומרה שבמעשיה: דווקא נוכח היותה מורה כה ותיקה וכה מוערכת, ניתן היה לצפות כי תיישם בחייה המקצועיים והאישיים את ערכי המוסר וההגינות אותם אמורה היתה להקרין לתלמידיה. מעידתה היתה חמורה ועלתה כדי עבירה שיש עמה קלון, והיא לא היתה נקודתית בלבד. העבירות כרכו קניית תואר מזויף בעבור כסף, הצגת התואר המזויף בפני רשויות משרד החינוך, וקבלת תוספות שכר שלא כדין במשך תקופה ארוכה. השבתו של הכסף שנתקבל התחייבה מאליה בנסיבות העניין.
21.
בענייננו, בית הדין למשמעת נתן דעתו לכל טענות המערערת ולכל הנסיבות המקלות בעניינה. בצד אלה, בחן בית הדין את ההיבטים החמורים שמעשי המערערת. כן דחה, ובצדק, את טענת המערערת בדבר תחולת דוקטרינת ההגנה מן הצדק על עניינה ובדבר האכיפה הסלקטיבית; לא הובאה כל תשתית עובדתית לתמיכה בטענת האכיפה הסלקטיבית, ועל כן מצא לדחותה. משכך, גם לא ניתן היה לבחון את טענת ההגנה מן הצדק, המתבססת על ההנחה בדבר קיומה של אכיפה סלקטיבית. מטעמים אלה, גם אני אינני נדרשת לטענות האמורות.
22.
בסופו של יום, קבע בית הדין למשמעת כי אין מנוס מפיטורי המערערת, ומפסילתה לתפקיד בשירות המדינה למשך שנתיים מיום גזר הדין, ובכלל זה גם מתפקיד הוראה במסגרת אותה תקופה. אמצעי המשמעת נתנו משקל רב לנסיבותיה האישיות של המערערת. לא זו בלבד שאמצעי המשמעת שהוטלו עליה הם מתונים, אלא מצויים הם אף מתחת לרף המקובל בעבירות דומות שהתבצעו בנסיבות חמורות, כגון אלה שנפרשו לפני בפרשה זו. הפיטורין המיידיים של המערערת הינם צעד מתבקש, שכן הדעת אינה מתיישבת עם מצב שבו עובדת מדינה תמשיך למלא את תפקידה כאשת חינוך לאחר שפעלה לקנות תואר בכסף, וקבלה על יסודו כספים במרמה, וכל זאת תוך מעילה בתפקידה ופגיעה בשירות הציבורי, עליו היא מופקדת. גם תקופת הפסילה שהושתה על המערערת אינה ארוכה כלל ועיקר. היא מתחייבת מן הצורך להרחיק, לתקופה מסוימת, עובד אשר פגע במעשיו בשירות המדינה, בתדמיתו ובתפקודו. תקופת הפסילה הקצרה יחסית משקללת, ואף מתחשבת, בין היתר, בנסיבותיה האישיות של המערערת ובגורם הזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירות. בית הדין למשמעת נתן גם מענה לפגיעה הכלכלית שנגרמה למערערת מן ההליכים שהתנהלו בעניינה, במתן המלצתו לממונה על תשלום הגמלאות, להמשיך לשלם לבן זוגה, עד תום תקופת הפסילה, 80% מזכויות הגימלה להן היתה המערערת זכאית אלמלא נפסלה.
23.
סוף דבר, בית הדין למשמעת בחן את כלל הנסיבות הקיימות בעניינה של המערערת, איזן ביניהם, והטיל על המערערת אמצעי משמעת תוך שמירת איזון ראוי, ואף נטה להקלה עמה באופן יחסי לרמת הענישה המקובלת בהתחשב בטיב העבירות בעניין הנדון. אין מקום להתערב בענישה זו.
הערעור נדחה.
ניתן
היום, כח' בניסן תשס"ט (22.04.09).
ש ו פ ט ת