רע"א 1/12 חיים גרון נ. מנכ"ל משרד התקשורת

1.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט י' אטדגי) דחה ביום 29.12.11 בקשה של המבקשים לעכב הליך לפינויים מביתם. בבקשת רשות הערעור שלפניי מלינים המבקשים על ההחלטה. בגדר הבקשה הם מבקשים, כנראה, להשיג על החלטות נוספות.

2.

בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 1.1.12. לבקשה העיקרית נתלוותה בקשה לסעד זמני דחוף, שכן באותו יום עמד להתבצע פינויים של המבקשים מביתם. נעתרתי לבקשה על פי צד אחד. קבעתי כי על המשיבה להשיב עד ליום 5.1.12 לבקשה לסעד זמני. ואכן הוגשה תשובה ביום 5.1.12 (שהיה יום ה' בשבוע שעבר). ביום א', 8.1.12, הגישו המבקשים בקשה להתיר להם להגיש תגובה לתשובתה של המשיבה. בקשתם של המבקשים משתרעת על פני שמונה עמודים. נטענות בה הטענות שכנראה ביקשו המבקשים להביא בגדר התגובה. בנסיבות המתוארות לא ראיתי מקום להתיר הגשת תגובה. אציין, כי אילו היתרתי הגשת תגובה הייתי קוצב את אורכה המירבי ואין להניח שהוא היה מגיע לשמונה עמודים.

3.

בבקשת רשות הערעור פרסו המבקשים יריעה רחבה מאוד לגבי הסכסוך בינם לבין המשיבה. איני רואה צורך להידרש לפרטי העניין. ניתן להבין את הסוגייה שבפניי על רקע שלוש התפתחויות: האחת דיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 11.9.11; השנייה, הליך פלילי בו נגזר דינו של המבקש 2 (להלן – המבקש) ונקבע כי עליו לרצות עונש מאסר; והשלישית, החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.12.11. במסגרת הליך אזרחי בו פתחו המבקשים נגד המשיבה בנוגע להלוואה שקיבלו מן המשיבה נערך דיון בבית המשפט המחוזי ביום 11.9.11. בדיון נכחו המבקשים יחד עם פרקליטם. יצוין, כי המבקש הינו עורך דין. בדיון הציע בית המשפט (כבוד השופט י' אטדגי) הצעה מסוימת. לפי ההצעה, יינתן צו פינוי ליום 1.1.12 "כאשר המבקשים מתחייבים שלא להגיש כל בקשה לדחיית מועד הפינוי מכל סיבה שהיא, לרבות שיקולי בריאות (וזאת מבלי לוותר על טענות הצדדים, כולל טענות המבקשים בתובענה זו)". עוד נאמר בהצעה כי "המבקשים מודעים למועד הפינוי ומוותרים על הצורך במסירת צו הפינוי הנוסף". ההצעה כללה פרטים נוספים, שאין צורך להזכירם. המבקשים והמשיבה קיבלו את ההצעה וניתן לה תוקף של החלטה.

4.

בנקודה זו יש לעצור קמעא את תיאור השתלשלות העניינים בהליך האזרחי שבין הצדדים. מתברר, כי ביום 17.7.11 נגזר דינו של המבקש בהליך פלילי שהתנהל נגדו. בעקבות הרשעתו בעבירה של גניבה בידי מורשה הוא נדון ל-18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי וקנס של 20,000 ש"ח או שני חודשי מאסר תמורתו וכן הוא חוייב לשלם פיצוי בסך 50,000 ש"ח. המבקש וכן המדינה הגישו ערעורים על פסק הדין הפלילי. הערעורים נידחו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 23.11.11. ערכאת הערעור קבעה, כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.1.12. ביום 27.12.11 הוחלט (על ידי כבוד הנשיאה ד' ברלינר) לדחות את מועד הכניסה לכלא וזאת "לפנים משורת הדין" ליום 16.1.12 וכן נאמר בהחלטה כי לא תינתנה דחיות נוספות.

5.

ביום 28.12.11 הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי במסגרתו של ההליך האזרחי. הבקשה הוכתרה בכותרת זו:

"בקשה לדחייה קצרצרה בת שבועיים לביצוע החלטה עקב עניין אנושי דחוף".

בבקשה הובאה התייחסות למצבו הרפואי של המבקש ולעובדה כי עליו להתחיל לרצות את עונש המאסר ביום 16.1.12. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 29.12.11. בהחלטה, אשר עליה הוגשה בקשת רשות הערעור, נכתב כי על המבקשים לעמוד בהתחייבותם מיום 11.9.11 שלא להגיש בקשה לדחיית מועד הפינוי. בית המשפט אף כתב כי "דחיית הפינוי פעם נוספת לאחר התחייבותם החד משמעית האמורה של המבקשים, תשים את כל החלטותיו של בית המשפט לפלסתר".

5.

ברי, כי המבקשים רשאים להשיג בגדר בקשת רשות הערעור דנא אך ורק על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.12.11. זאת ועוד, אין הם רשאים לבקש מבית משפט זה יותר ממה שביקשו בבקשה שהגישו לבית המשפט המחוזי ביום 28.12.11. היינו, אין הם יכולים לבקש יותר מאשר ארכה של שבועיים לביצוע הפינוי. עיון בבקשת רשות הערעור וכן בבקשה להתיר הגשתה של תגובה אינו מגלה כל טעם ראוי שיצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשים התחייבו, כזכור, לא לבקש ארכות. אכן, ערעורו של המבקש על פסק הדין הפלילי נדחה ביום 23.11.11, היינו לאחר המועד בו ניתנה ההתחייבות לפינוי (11.9.11). ברם, אין ספק שהמבקשים ידעו על דבר קיומו של הערעור הפלילי. גם אם הם העריכו שהערעור יתקבל, חובה הייתה עליהם להיערך לאפשרות שהערעור יידחה. אומנם נראה כי המבקש סובל מבעיות רפואיות שונות. אף נתון זה היה ידוע למבקשים בעת שניתנה התחייבותם באשר לפינוי.

6.

עם זאת, בהתחשב בנסיבות הקשות, קרי עצם החובה לפנות את בית המגורים, מצבו הרפואי של המבקש וכניסתו הצפויה לכלא ביום 16.1.12, והצורך בהתארגנות, נראה לי לנכון להורות, לפנים משורת הדין, כי הפינוי יתבצע ביום 26.1.12. לא יהא צורך במתן הודעת פינוי נוספת.

7.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא, בכפוף לאמור בפיסקה 6 לעיל. המבקשים ישאו בשכר טרחה בסך 6,000 ש"ח.