רע"א 101/17 מדינת ישראל - משרד הפנים נ. דויד עובדיה

1.עיינתי בבקשה למתן רשות ערעור ובתגובה לה. עסקינן בסוגיה דיונית בעיקרה, בדבר אופן ניהול ההליך. ככלל, הכרעה בעניין זה צריכה להיעשות על ידי הערכאה המבררת – ובענייננו בית המשפט המחוזי. עם זאת, מהחומר שצירפו הצדדים עולה כי בית המשפט המחוזי קבע מועד להוכחות, תוך תקופה של שבועיים וחצי לאחר אישור הבקשה להגשת תובענה ייצוגית (היינו ביום 1.8.2017). זאת מבלי להתייחס למועד הגשת כתב הגנה. אף אין להתעלם מהשלכות מיצוי הדין הדיוני על המדינה, דהיינו אי-הגשת כתב הגנה. כך, עקב החלטת בית המשפט המחוזי מושא בקשה זו, שלא לדחות את מועד ההוכחות שנקבע. אגב, היבט זה של הבקשה אינו נכלל בגדרי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 .

אחרון – בית המשפט יושב בתוך אולמו. הוא מבין כי בכגון דא, ובסד הזמנים שנוצר (הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה ביום 3.1.2017, והתגובה התקבלה ביום 5.1.2017) – לא פעם אין בפניו את מלוא התמונה. אך עליו להחליט כמיטב הבנתו, על פי החומר שהוגש לפניו.

2.בנסיבות אלה, החלטתי לדון בבקשה למתן רשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה, ולקבלה בצמצום באופן הבא: יתקיים דיון ביום ראשון, 8.1.2017 בשעה שנקבעה, לפני בית המשפט המחוזי. על הצדדים להתייצב בבית המשפט המחוזי, שיקבע מועד להגשת כתב הגנה ולשמיעת הראיות, על פי שיקול דעתו. בית המשפט רשאי גם לשמוע טענות בעניין זה, או בכל עניין אחר כפי שימצא לנכון.

3.בהתחשב במכלול הדברים, אין צו להוצאות.