רע"א 1010/98 מרים בעק - רבנית נ. אפרים פולק

1.המבקשים הסכימו למכור למשיב שלוש דירות בבנין שהיה אז בשלבי בניה. מחלוקות שהתעוררו ביניהם הועברו להכרעת בית דין צדק בני-ברק, בראשותו של כבוד הרב ש.י. נסים קרליץ, כבורר. בסופם של הליכי הבוררות פסק בית הדין כי הדירות שייכות למשיב וכי על המבקשים לעשות את הפעולות הדרושות לרישום הבעלות על שמו. עוד נפסק כי ינתן פסק דין נוסף בענין ההתחשבנות בין בעלי הדין. בפסק בוררות נוסף חייב בית הדין את המבקשים לשלם למשיב סכום של 12,000.-$ שקבלו ממנו כהלוואת גמ"ח.

המבקשים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו לבטל את פסקי הבוררות בענין הדירות. כן ביקשו להצהיר כי הפסק האחרון איננו פסק בוררות. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז), בפסק דינו מיום 13.1.98, דחה את כל הבקשות ואישר את כל פסקי הבוררות.

מכאן בקשתם של המבקשים להרשות להם לערער. המשיב השיב על הבקשה.

2.בפסק דינו דן בית המשפט המחוזי בכל השגותיהם של המבקשים לפרטיהן, שמע את עדותה של המבקשת מס' 1 וכן עיין במסמכים ובחוות דעת של גרפולוגים. בסופו של דבר הגיע למסקנה שלא הוכחו עילות הביטול לפי סעיף 24(3) - "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" - ולפי סעיף 24(4) - "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" - לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן - "חוק הבוררות"). כן דן בטענת המבקשים שלפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות - "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד" - ודחה גם אותה.

לצורך דיונו בשתי עילות הביטול הראשונות נתן בית המשפט את דעתו, בין היתר, על המהלכים השונים שקדמו לבוררות, על המסמכים שעליהם חתמו המבקשים ועל העובדה שהתייצבו לישיבות בבית הדין, שטחו בפניו את טענותיהם ואף היו מיוצגים על ידי טוען רבני. לצורך הדיון בעילה האחרונה נתן דעתו גם על ראיות נוספות וכן הונחה על ידי הלכות בית משפט זה בעניני בוררות. לא מצאתי בשיקוליו פגם המצדיק התערבות.

3.בבקשתם שלפני עמדו המבקשים בעיקר על כך שהסכימו להתדיין לפני בית הדין משום שמוראו היה עליהם. המבקשים, שהם אנשים חרדים, חששו מאיומו של בית הדין כי יוציא נגדם "כתב סרוב על כל המשתמע מכך". לטענתם, "איום זה כוחו נמשך והוא בסיס לכפיה מתמשכת אשר החלה קודם לחתימה על שטר הבירורין ונמשכה לאורך כל הליכי הבוררות " (ההדגשות במקור - י' ט').

טענת הכפיה, כפי שנטענה בבקשה שלפני, לא נטענה לפני בית המשפט המחוזי ולא הונחה לה תשתית בחומר הראיות שהובא לפניו. די בכך כדי לדחותה. ראוי לציין שכל מה שנטען לפני בית המשפט המחוזי, שיש לו "קרבה רעיונית" קלושה לענין זה, היה כי החתימה על שטר הבירורין באה כתוצאה של צו המניעה הזמני שנתן בית הדין ללא סמכות. טענה זאת, שנדחתה, הועלתה שם לראשונה בשלב הסיכומים ולא הוזכרה כלל בתצהירה של המבקשת מס' 1 ואף לא בחקירתה. דומה שגם בכך יש כדי ללמד על המשקל שיחסו המבקשים לטענת הכפיה.

לא מצאתי יסוד לטענת הכפיה גם לגופה. כאמור, התייצבו המבקשים לפני בית הדין במשך כל מהלכה של הבוררות, טענו את טענותיהם שלעצם הענין וכן היו מיוצגים על ידי טוען רבני. טענת הכפיה לא הושמעה לפני בית הדין ולא לפני בית המשפט המחוזי, ולא היה לה זכר בראיות שהובאו; לא לפני נתינתם של פסקי הבוררות ולא לאחר מכן, אחרי שסיים בית הדין את מלאכתו ומוראו לא היה עליהם עוד. במצב דברים זה - שהוא תמוה כשלעצמו - אין תשתית ראייתית כלשהי שניתן לסמוך עליה את הטענה. להיפך, מהעדר הטיעון ומהעדר התשתית הראייתית ניתן ללמוד שזהו נסיון סרק נוסף שלא לקיים את פסקי הבוררות. אוסיף כאן כי מן העובדה שהמבקשים הם אנשים חרדים, כשלעצמה, אין ללמוד בהכרח שהסכמתם להתדיין בבוררות לפני בית הדין והתייצבותם לישיבותיו היו כאילו כפאם שד, שזאת משמעותה של טענתם.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך 5,000.- ש"ח.