רע"א 10121/06 אמקור אנרגיות סולריות בע"מ נ. אברהם רפפורט

1.

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 2383/05 (השופטים ה' גרסטל, סגנית נשיא, ע' פוגלמן וא' ש' שילה) מיום 2.11.06, שלפיו נדחה ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בראשון-לציון

בת"א 6041/01 (השופטת ש' יעקובוביץ) מיום 1.5.05.

2.

אמקור אנרגיות סולריות בע"מ (להלן: " אמקור "), המבקשת, היא חברה העוסקת בייצור, שיווק והתקנת מערכות סולריות לחימום מים. המשיבה הפורמאלית, סול – הנדסה סולארית בע"מ, עוסקת בהתקנת מערכות סולריות (להלן: " סול "). סול רכשה מאמקור מערכות סולריות. כנגד ההזמנה הוצאה תעודת משלוח וחשבונית והתשלום בוצע בהמחאות מעותדות. חלק מההמחאות הוחלפו בהמחאות מוסבות. ההמחאות המוסבות וכן המחאות שנמשכו על חשבון סול חוללו. לפיכך הגישה אמקור תביעה כספית נגד סול

בסך של למעלה מ-700 אלף שקלים וביקשה להטיל חיוב אישי על המשיבים 1 ו-2 שהם מנהליה ובעלי מניותיה של סול (להלן: " המשיבים "). בית משפט השלום קיבל את תביעת אמקור כנגד סול, אולם קבע כי אמקור לא הוכיחה עילה לחיוב אישי של המשיבים בתשלום, שכן לא עלה בידה להוכיח כי סול, באמצעות המשיבים, התנהלה, בזמן אמת, מתוך ידיעה ברורה כי ההמחאות המוסבות לא תפרענה וכי לא תעמוד בהתחייבויותיה. בית המשפט דחה את הטענה כי יש לחייב את המשיב 1 באופן אישי בסכומי ההמחאות שנמסרו על ידו, החסרות חתימה נוספת. כן דחה את הטענה בדבר הברחת נכסים בנימוק שלא באה בגדר "חזית המריבה". על פסק הדין הגישה אמקור ערעור לבית המשפט המחוזי בו חזרה על טענותיה לפיה יש לחייב את המשיבים באופן אישי לחובות סול. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, התומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

אמקור חוזרת בבקשתה על טענתה לפיה ידעו המשיבים או שהיה עליהם לדעת בזמן הזמנת הסחורה, מסירת השיקים או החלפתם כי סול לא תוכל לפרוע את התחייבויותיה ומכאן שיש להטיל עליהם אחריות אישית לחובותיה. עוד טוענת היא כי טעה בית משפט השלום כשקבע כי אין לחייב את המשיב מס' 1 בגין השיקים עליהם חתם בחתימה יחידה, כאשר נדרשו שתי חתימות לחיובה של סול. אמקור טוענת עוד כי בניגוד לפסיקת בית משפט השלום לא שינתה חזית כשטענה להברחת נכסים על ידי המשיבים. לדעתה, פסיקת בתי המשפט בעניינה מנוגדת למגמה לפיה יש להגביר את האחריות האישית של מנהל ובעל מניות בחברה.

4.

עיינתי בבקשת רשות הערעור ופסקי הדין של הערכאות דלמטה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. למרות ניסיונה של אמקור לטעון אחרת, הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית או כל סוגיה החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה בה. לפיכך, אין מקום ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). מעבר לכך, קביעותיהן של הערכאות דלמטה מבוססות רובן ככולן על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, ובכך ממילא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ולא מצאתי כי מקרה זה מצדיק סטייה מכלל זה. עיון בפסק הדין של בית משפט השלום מעלה כי לבד מעדותו של עד התביעה, מר שפיר, אשר שימש כמנהל באמקור, אשר בה כשלעצמה, לא נמצאה כל ראיה מספקת להוכחת טענותיה, לא נמצאה כל ראיה לפיה ידעו המשיבים 1 ו-2 כי ההמחאות לא תפרענה בזמן אמת. בית המשפט בחר להאמין לעדותו של המשיב מס' 1 בעניין זה וגם בכך לא מצאתי לנכון להתערב. כך גם בנוגע לקביעה כי ההמחאות לא כובדו בשל העדר כיסוי ולא בשל העדר חתימה נוספת. אשר לטענה בדבר הברחת נכסים, כאמור, קבע בית משפט השלום כי טענה זו הועלתה רק בשלב הסיכומים ולכן אין להידרש לה, שכן מדובר בשינוי חזית, ובדין

עשה כן.

מכל האמור עולה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.