רע"א 10172/05 "נעלה"-עמותה להתיישבות בשומרון של עובדי התעשיה האו נ. ברונפל

א.בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.9.2005 (השופטים גל, זילברטל, סולברג) בע"א 6220/05, בגדרה נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 21.4.2005 (הנשיא א' כהן) ב- ת.א. 6484/02.

בקשה זו היא גלגול של הליכים שונים בין המבקשת והמשיבים וצדדים רבים אחרים, ולצורך הדיון בבקשה, אעמוד על עיקרי תולדותיהם.

ב.(1) המבקשת היא עמותה, אשר התאגדה לצורך הקמתו ופיתוחו של הישוב 'נעלה' (להלן הישוב), והיא שמימנה את הקמת התשתיות בישוב. לצורך הקמת הישוב התקשרה המבקשת עם חברת 'גני נעלה בע"מ' (להלן הקבלן), אשר ניהלה פרויקט בנייה בישוב. חברת 'גני נעלה' מצויה כנמסר במצב של חדלות פרעון, והיעדר היכולת לגבות הימנה עומד מהותית ביסוד ההליך הנוכחי.

המשיבים, שאינם חברי עמותה זו, הזמינו וקיבלו מהקבלן עבודות בנייה של בתי המגורים שלהם בישוב. מטבע הדברים, כללו עבודות הבנייה את התשתיות הדרושות.

(2) המבקשת והקבלן התקשרו בהסכם, בו נתנה המבקשת לקבלן הרשאה לחבר את בתי המשיבים שיבנה לתשתיות כנגד סך של 10,000 דולר ארה"ב בגין חיבור של כל בית מגורים לתשתיות; סכום זה היה אמור להוות דמי השתתפות של המשיבים בהוצאות פיתוח התשתיות (להלן דמי ההשתתפות). בהסכם נקבע, כי הקבלן יגבה את הסכום האמור בעבור העמותה ישירות מן הדיירים. דא עקא, שההסכם בין הקבלן למבקשת לא קוים. בהסכמת המבקשת והקבלן, ביום 11.3.2001 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט חבש) צו מניעה קבוע בה"פ 358/00, האוסר על הקבלן לחבר את בתי המגורים לתשתיות.

(3) המשיבים פנו לבית המשפט (בש"א 8738/01 במסגרת ה"פ 817/01) בבקשה למתן צו עשה, שיורה לעמותה לחברם לתשתיות. על יסוד הסכמת הצדדים הורה בית המשפט המחוזי (השופט רביד) בהחלטתו מיום 20.11.2001, כי המשיבים יחוברו לחשמל, וכי הם יתקנו את המרצת הפתיחה שהגישו תוך 30 יום. אין מחלוקת, כי הדיירים לא הגישו תביעה מתוקנת בנידון.

(4) ביום 12.6.2002 הגישה המבקשת תובענה בבית משפט השלום בירושלים כנגד המשיבים ואחרים (ת.א 6484/02). כנגד המשיבים נטען, כי הם התעשרו שלא כדין על חשבון המבקשת בכך שחיברו את בתיהם לתשתיות הקיימות ומבלי ששילמו לעמותה דמי השתתפות, כי הם הפרו את התחייבותם החוזית, שהייתה בבחינת התחייבות לטובת צד ג' לשלם את דמי ההשתתפות למבקשת, וכי המשיבים התרשלו בכך שלא דאגו, שדמי ההשתתפות יגיעו לידי המבקשת. כן נטען, כי המשיבים הסכימו, שעליהם לשלם את דמי ההשתתפות למבקשת.

(5) בפסק דין מפורט ומנומק מיום 21.4.2005 בחן בית משפט השלום, האם יסודות העילה של עשיית עושר ולא במשפט מתקיימים במקרה זה. לשיטתו, שני היסודות הראשונים של העילה, טובת ההנאה של המשיבים (ערך התשתיות אותם הם חסכו) וכן קשר של זיכוי בין הזוכה (המשיבים במקרה דנן) לבין המזכה (המבקשת), התובע את ההשבה, אכן מתקיימים. עם זאת, כך לדברי בית משפט השלום, אין מתקיים היסוד השלישי של העילה, שכן המשיבים רכשו את הזכות לשימוש בתשתיות כדין, ועל כן אין לומר שהתעשרותם אינה כדין. כן נקבע, כי אפילו קמה חובת השבה, ראוי היה לפטור את המשיבים מחובה זו.

(6) על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 6220/05). בהחלטתו מיום 29.9.2005 קבע בית המשפט המחוזי, כי נקודת המוצא של בית משפט השלום, לפיה מתקיים היסוד השני בעילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט כנגד המשיבים, מיטיבה יתר על המידה עם המערערת (המבקשת בבקשה דנא), שכן ספק אם יסוד זה מתקיים בנסיבות העניין. לדברי בית המשפט המחוזי, אין מתקיים היסוד השני בעילת עשיית עושר ולא במשפט כלפי צד שלישי במסכת יחסים שהניבה זכייה, זולת חריגים מסוימים. לשיטתו, מערכת היחסים שבין המבקשת לבין הקבלן ומערכת היחסים שבין המשיבים והקבלן הן שתי מערכות עובדתיות ומשפטיות נפרדות, ולפיכך המבקשת היא בבחינת צד שלישי במערכת היחסים שבין המשיבים והקבלן. כיוון שהמקרה דנן אינו נכלל במסגרת החריגים האמורים, היסוד השני של העילה אינו מתקיים, ולמבקשת לא קמה עילת תביעה בעשיית עושר ולא במשפט כלפי המשיבים. מוסיף בית המשפט המחוזי לאמור, שגם בהנחה, כי היסוד השני של העילה אכן מתקיים בנסיבות מקרה זה, מקובלות עליו מסקנותיו של בית משפט השלום, הנוגעות ליסוד השלישי (לפיהן אין מדובר בהתעשרות שאינה כדין) וכן מסקנותיו, הנוגעות לשאלת הפטור מהשבה. לאור האמור, דחה בית המשפט קמא את ערעורה של המבקשת.

(7) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.(1) לדברי המבקשת, בבסיס דחיית ערעורה בבית המשפט קמא עמדו שתי קביעות עובדתיות, העומדות בניגוד לממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום, ובניגוד לטענות המשיבים עצמם. נטען, כי הקביעה העובדתית, לפיה ההתחברות לתשתיות נעשתה על ידי הקבלן ולא על ידי הדיירים, סותרת הן את הממצאים העובדתיים של בית משפט השלום בעניין זה והן את טענותיהם המפורשות של המשיבים, ולפיהם ההתחברות לתשתיות נעשתה בעקבות צו העשה, שניתן בבית המשפט המחוזי (בש"א 8738/01 כנזכר). כן נטען, כי הקביעה, לפיה שיור הכספים שנועדו לתשלום דמי ההשתתפות בידי הדיירים היה כרוך בהסתכנות של הדיירים בהפרת ההסכם עם הקבלן, סותרת את טענות המשיבים, לפיהן הסכים הקבלן לוותר על חלק מן הכספים המגיעים לו מן הדיירים, על מנת שאלה יעבירו אותם לעמותה.

(2) לטענת המבקשת, מקרה כגון זה, בו בית משפט של ערעור מבסס את מסקנותיו על בסיס קביעות עובדתיות, הסותרות את ממצאי הערכאה הדיונית, או הסותרות את טענות המשיבים עצמם, נכלל במסגרת אלה, המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כן נטען, כי אי מתן רשות ערעור במקרה כגון דא עלול לגרום עיוות דין קשה למבקשת.

(3) לשיטת המבקשת, מן הראוי, שבית משפט זה יקבע הלכה משלימה להלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה דיונית כל עוד לא נמצאו נסיבות חריגות, המצדיקות התערבות כאמור. לטענתה, יש לקבוע הלכה, לפיה ערכאת הערעור אינה יכולה לפסוק לטובת צד מסוים על בסיס נימוקים או מסקנות, הסותרות את טענותיו של אותו צד עצמו. קביעת הלכות אלו, כך לדברי המבקשת, מצדיקה אף היא מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ד.(1) כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה. היא נשקלת במקרים בעלי חשיבות ציבורית או בעלי חשיבות משפטית, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123, 129-130 (מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר); ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט-1999) 177-182). הבקשה הנוכחית אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מן המחלוקת שבין הצדדים. לטעמי, לאחר העיון בבקשה, אין היא מגבשת עילה, המצדיקה דיון בגלגול נוסף בגדרי ההלכה הנוהגת. במה דברים אמורים?

(2) ההלכה בדבר התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית היא בגדר מושכלות ראשונים, ובית משפט זה חזר עליה פעמים רבות (ראו למשל: ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים פ"ד נא(4) 687, 695-696; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין ס' 665 בעמ' 856-857). ככלל, לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי בית המשפט (ע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן ו-32 אח'

פ"ד נב(4)563, 569-570), וההתערבות בממצאי עובדה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי פ"ד נב(2) 582,594 (השופטת ביניש); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 619).

לדידי, הלכה זו נכונה הן במקרים בהם ההתערבות בממצאים עובדתיים עשויה לסייע לבעל הדין המערער והן במקרים בהם ההתערבות באותם ממצאים עלולה לפעול בכיוון ההפוך. בקשת המבקשת לקביעת הלכה חדשה בנושא זה היא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה, משלא נמצא חולק על הלכה זו. גם אין המדובר לכאורה בהקשר דנא בהשתק שיפוטי מעין הנזכר ברע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים (טרם פורסם).

(3) אשר לנסיבות המקרה דנן, איני רואה מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדידי, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה מי עובדתית ערך את החיבור לתשתיות, הקבלן או הדיירים, שאלה שנשארה עמומה גם בבקשת רשות הערעור. זאת, שכן בית המשפט המחוזי הביע במפורש את דעתו, מעבר לשאלת זהותו של מבצע ההתחברות, שהמשיבים שילמו את התמורה בעבור ההתחברות לתשתיות, ומקובלות עליו מסקנות בית משפט השלום, אף בהנחה כי הדברים באים בגדרי עשיית עושר ולא במשפט שלא כדעתו, כאמור בפסקה ב(6) לעיל.

(4) משכך הם פני הדברים, ההבדל המסוים שבין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום בשאלה מיהו מבצע ההתחברות לתשתיות אינו מעלה או מוריד, ומשהייתה 'שורתם התחתונה' של שני בתי המשפט זהה, והדברים כולם תחומים כאמור במחלוקת הצדדים, אין מקום להתערבות בית משפט זה בגלגול שלישי.

(5) כללם של דברים, אין בידי להיעתר לבקשה.