רע"א 1020/97 פייסל אסלאן נ. אסלאן עביר

המבקש הגיש כנגד המשיבים תביעה כספית בסכום של 200,000 ש"ח, בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 4174/96). בתביעתו, טען המבקש כי במהלך שנת 95 נגנבו מביתו בפרקי זמן שונים, סכומי כסף מזומן המגיעים לכדי 400,000 ש"ח, וכי המשיבה מס' 1, אשר הועסקה אצלו כעוזרת בית, הודתה בפה מלא בגניבת מחצית הסכום. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש המבקש בקשה לעיקול ותפיסה על מכונית מרצדס מודל 83, הרשומה על שמו של משיב מס' 4 (להלן פאדי). בתצהיר שהגיש המבקש בתמיכה לבקשה, טען כי המשיבה הייתה נתונה לסחיטה של המשיב מס' 3, וכי היא העבירה אליו את הכסף שגנבה מן המבקש. לטענת המבקש, משיב מס' 3, קיבל הכסף מידיה של המשיבה הראשונה, ובשיתוף פעולה עם המשיבים האחרים, רכש בו שלושה כלי רכב, ביניהם מכונית המרצדס האמורה. המבקש טען, איפוא, כי קמה לו זכות עקיבה אחר כספו אשר שימש לרכישת המכונית.

ביום 22.2.96 נעתר רשם בית משפט השלום (כב' הרשם א' שחורי) לבקשת התפיסה. על המכונית הוטל עיקול זמני, ומאז היא מוחזקת במשמורת ההוצאה לפועל.

לאחר תפיסת הרכב, פנה פאדי לבית משפט השלום בבקשה לביטול העיקול ושחרור הרכב, בטענה שהרכב רשום על שמו ושרכשו מכספי בני משפחתו. לאחר ששמע את טענות הצדדים, החליט הרשם (כב' הרשם א. שחורי) לשחרר הרכב בתנאים מסוימים. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור שנדון בפני כב' השופט רזי. השופט החליט להחזיר את התיק לכב' הרשם לשם שמיעת עדים. בדיון החוזר, אשר התמקד בשאלת נסיבות רכישת הרכב על ידי פאדי, ובבחינת זיקתו המשפטית של המבקש אל הרכב, החליט הרשם להותיר תפיסת הרכב על כנה.

ביום 29.8.96 הגיש המבקש לבית משפט השלום, בקשה למינוי בא כוחו ככונס נכסים לשם מכירת הרכב. בית המשפט (כב' השופטת פריאל) דחה את בקשתו. השופטת ציינה, כי אמנם יש בפניה עדויות המעלות תמיהות רבות ביחס לזכויות פאדי על המכונית, אך עם זאת קבעה כי לא ניתן לומר שקיימת ראיה של ממש המצדיקה מינוי כונס נכסים לשם מכירת המכונית. בית המשפט הוסיף גם כי:

"בנסיבות אלו, כשטרם התבררו כל העובדות לאשורן לא יהיה נכון להורות על מכירת נכס מעוקל כשטרם התבררה התביעה גופה, וטרם ניתן לקבוע ממצאים ומסקנות על סמך הראיות שהוצגו בבית המשפט".

עוד קבע בית המשפט, כי המכונית איננה נמנית על הנכסים הפסידים, שלגביהם ניתן להורות על מכירתם מיד לאחר העיקול.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. המבקש טען, כי בניגוד לסברת השופטת, הרי הרכב נמנה על הנכסים הפסידים שכן ערכו יורד מידי יום ביומו. כמו כן טען המבקש, כי אחזקת הרכב במחסן העיקול בהוצאה לפועל עולה כסף רב, וייתכן שאף אם יימכר הרכב בעתיד, לא יהיה בתמורת מכירתו כדי לכסות עלות אחזקתו. עוד טען המבקש כי השופטת טעתה, בקובעה כי לא הובאו בפניה ראיות של ממש ביחס לזכויות המשפטיות של המבקש ברכב. המבקש טען כי מכלול הראיות שהושמעו בפני הרשם העיד כי רישום הרכב על שמו של פאדי היה פיקטיבי, ולמעשה הוכח כי הרכב נקנה על ידי משיב מס' 3 בכספים שנגנבו מן המבקש.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש. ברלינר) דחה את הבקשה. השופט קבע כי הרכב אינו נכנס להגדרת נכס פסיד שכן הירידה בערכו איננה משמעותית. השופט ציין, אמנם, כי בידיו של המבקש ראיות טובות, לכאורה, לנכונות טענותיו, וכי סיכויי התביעה טובים. ואולם, הדיון בתביעה טרם הגיע לסיומו ותוצאותיו אינן ודאיות. לפיכך, קבע בית המשפט, כי אין לאפשר מכירת המכונית אשר תהווה פגיעה אנושה בקניינו של המשיב, בהשוואה להפסדים קטנים יחסית, הכרוכים בשמירת המכונית ואיחסונה בתקופה שעד לסיום המשפט.

מונחת בפני בקשת רשות לערער על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי בחיפה. בבקשתו שב ומדגיש המבקש, כי סיכויי התביעה טובים, ומציין כי הפגיעה בקניינו של המשיב, כתוצאה ממכירת הרכב היא כמעט אפסית, שכן תמורת הרכב תהיה שמורה בקופת בית המשפט כשהיא נושאת ריבית והצמדה. לטענת המבקש, באיזון בין נזקי הצדדים שייגרמו מהמשך שמירת הרכב עד לתום הדיון, לבין הנזק שייגרם כתוצאה ממכירת הרכב כעת, יש להעדיף את מכירת הרכב עתה.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות המבקש, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. רשות ערעור, כאמור, תינתן רק במקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. כלומר, מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123). במקרה המונח לפנינו, לא מצאנו חשיבות החורגת מתחום היחסים בין המבקש והמשיבים, אשר תצדיק דיון בפני בית משפט זה. יתירה מכך, טענותיו של המבקש מתמקדות בסיכויי התביעה הטובים, ובהפסד שנגרם כתוצאה מהמשך אחזקת הרכב במחסני ההוצל"פ. דומה, כי בהחלטתו, שקל בית המשפט המחוזי, שיקולים אלה. בית המשפט קבע, כי למרות הסיכויים הטובים בתביעה, הרי שבאיזון בין הנזקים יש להעדיף דווקא את השמירה על קניינו של המשיב, על פני מניעת הנזק הקטן יחסית, עקב המשך אחזקת המכונית. הכרעתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלינו ולא מצאנו מקום להתערב בה. עם זאת, אנו מצטרפים להנחייתו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי רצוי שבית משפט השלום בחיפה הדן בתביעה העיקרית, יעשה את הדרוש לזירוז ההליכים בהקדם האפשרי, באופן שאפשר יהיה, במידת הצורך, לממש בהקדם את המכונית.

הבקשה נדחית.