רע"א 10272/07 עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל נ. עיריית חיפה

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.11.2007 שניתן בע"א 4407/07, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה מיום 19.3.2007 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 02-02684-98-9 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ).

ואלו בתמצית העובדות הצריכות לענין.

המבקש הינו מנהל עזבונו של המנוח (להלן: החייב ) והמשיבה היא הזוכה. תיק ההוצאה לפועל נפתח לשם ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 10.7.1992 (א 5950/92) (להלן: פסק הדין ). פסק הדין ניתן אחר שהחייב לא הגיש בקשת רשות להתגונן בפני תביעת המשיבה כנגדו בגין חובות ארנונה. על פי פסק הדין חויב החייב בתשלום סכום אשר עמד על 136,932 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכן בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכומים כפי שפורטו בפסק הדין.

פסק הדין הוגש לביצוע על ידי המשיבה רק בשנת 1998, כאשר בשנה זו הוגשה על ידה אף תביעה נוספת כנגד החייב. זאת בגין חובות ארנונה שנזקפו לחובתו אחר מתן פסק הדין בשנת 1992.

בשנת 2001 נפטר החייב ובשנת 2003 מונה המבקש כמנהל עזבונו. במהלך בדיקת מסמכיו של החייב מצא המבקש שובר בנקאי, ממנו עלה כי ביום 17.9.1994 העביר החייב לעורך הדין פנחס נרקיס (להלן: עורך הדין נרקיס ) כספים בסכום אשר עמד על 100,000 ש"ח (להלן: הכספים ).

משכך, ביום 28.12.2003, הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה בקשה בטענת "פרעתי". בבקשתו נסמך המבקש על העובדה

כי בזמנים הרלוונטיים לתשלום הכספים, פעל עורך הדין נרקיס כסגן ראש עיריית חיפה. משכך, נטען כי הכספים הועברו לידי עורך הדין נרקיס מכוח תפקידו כסגן ראש עיריית חיפה, וזאת לשם הסדרת חיוב החייב על פי פסק הדין. לגישת המבקש, על אף תשלום הכספים על ידי החייב כאמור, לא הפחיתה המשיבה סכומים אלו בספריה, ובמקום זאת פתחה היא בהליכי הוצאה לפועל כנגדו. נטען כי לו היתה מפחיתה המשיבה את התשלום בספריה כנדרש, לא היתה נותרת כל יתרת חוב, ולא היה כל צורך בנקיטת הליכי ההוצאה לפועל.

ביום 19.3.2007 קיבלה ראש ההוצאה לפועל בחיפה (כבוד הרשמת ד' עופר ) את טענת ה"פרעתי" שהעלה המבקש. נקבע כי המבקש עמד בנטל הראשוני להבאת ראיות התומכות בגרסתו וכי התקיימו נסיבות אשר הצדיקו העברת הנטל להבאת ראיות לסתור אל כתפי המשיבה. על נסיבות אלו נמנות השיהוי הרב בנקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב (כ – 6 שנים אחר מתן פסק הדין), מחדלי המשיבה (בדמות אי המצאת מסמכים) שהיה בהם כדי לגרום נזק ראייתי למבקש, וראיות לכשלים בניהול החשבונות הרלוונטיים (בדמות העובדה כי תשלומים אשר בוצעו בפועל בעבר על ידי החייב לא עודכנו על ידי המשיבה בספריה). בנסיבות הענין לא מצאה ראש ההוצאה לפועל כי יש לזקוף לחובת המבקש את העובדה כי לא הזמין לעדות את עורך הדין נרקיס, בקובעה כי אין המ דובר ב"עד מטעם" החייב.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4407/07).

ביום 1.11.2007 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' כהן ) את הערעור, בקובעו כי בנסיבות הענין ניתן להסיק ברמת ההסתברות הדרושה, כי הכספים הועברו על ידי החייב לעורך הדין נרקיס מכוח תפקידו כעורך דינו של החייב ובמסגרת יחסי עורך דין – לקוח. נקבע כי אף אם לא הוכח כי עורך הדין נרקיס שימש כבא כוחו של החייב, הרי שלא הוכח כי היה מוסמך לפעול לגביית הכספים מטעם המשיבה. משכך, הרי שמעת העברת הכספים לעורך הדין נרקיס, הפך הוא לשלוחו של החייב, וככל שלחייב היו טענות בענין זה, היה עליו להפנותן לעורך הדין נרקיס. בית המשפט אף זקף לחובת המבקש את העובדה כי לא הזמין את עורך הדין נרקיס למתן עדות בניסיון לברר מה עלה בגורל הכספים. משלא זומן כאמור, לא מצא בית המשפט כי התקיימו הנסיבות המצדיקות העברת נטל הבאת הראיות לסתור לכתפי המשיבה.

מכאן הבקשה שבפניי. לגישת המבקש, מעלה הבקשה שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית שיש בהן כדי להצדיק מתן לרשות ערעור שני. על שאלות אלו, נמנית שאלת השפעת שיהוי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל ואי גילוי מסמכים המצויים ברשות הזוכה על נטלי הראיה במסגרת ההכרעה בבקשת "פרעתי". עוד שב המבקש על טענותיו בפני הערכאות קמא. נטען כי נוכח השיהוי הרב בנקיטת הליכים לביצוע פסק הדין ומחדלי המשיבה (בדמות אי המצאת תדפיסי חשבונות ותכתובות החייב עם המשיבה) נגרם למבקש נזק ראייתי, אשר בגינו יש מקום להעביר אל כתפי המשיבה את נטל הראיה המשני להוכיח כי התשלום שהעביר החייב לידי עורך הדין נרקיס לא הועבר לקופתה. לגישת המבקש, לא עמדה המשיבה בנטל זה.

המבקש אף סבור כי השיהוי הרב בנקיטת הליכים לביצוע פסק הדין על ידי המשיבה יש בו כדי לתמוך בגרסתו, לפיה הסך של 100,000 ש"ח הועבר לקופת המשיבה.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לגישת המשיבה אין הבקשה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש ואשר יש בה כדי להצדיק מתן רשות לערעור שני. לגישת המשיבה טענות המבקש בדבר תשלום 100,000 ש"ח למשיבה לשם פירעון חוב הארנונה הינן בגדר השערות בלבד, אשר אינן נתמכות ולו בראשית ראיה.

הראיה היחידה שהוצגה לתמיכה בטענות המבקש הנה טופס בנק המאשר את העברת הסכום האמור מהחייב לעורך הדין נרקיס, אשר שימש כפרקליטו. עורך הדין נרקיס אף לא הוזמן על ידי המבקש ליתן עדות. לבסוף, נטען כי טענות המבקש בדבר אי המצאת תדפיסי חשבונות על ידי המשיבה אין בהם כדי להועיל, באשר אלה צורפו לתצהירה של מנהלת הארנונה במסגרת הערעור בפני בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, אין עניינה של הבקשה אלא בבחינת יישומן של הלכות קיימות בעניינו הפרטני של המבקש. משכך, אין בקשת רשות הערעור מגלה כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של ענין. בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, נטל השכנוע בהוכחת טענת "פרעתי" מוטל הוא לעולם על החייב. אמנם ייתכנו נסיבות בהן נטל הבאת הראיות לסתור יועבר לכתפי הזוכה. כך מקום שהתקיים שיהוי ניכר בנקיטת הליכי ההוצאה לפועל בהעדר הסבר ראוי לשיהוי, או כאשר טענתו של החייב נסמכת היא על עובדה מהותית המצויה בידיעתו המיוחדת של הזוכה. העברת הנטל להבאת ראיות לסתור כאמור, נעשית אך לאחר שהחייב הביא ראיות לכאורה לתמיכה בגרסתו (וראו דוד בר אופיר

הוצאה לפועל הליכים והליכות

(מהדורה שישית) 189).

תמים דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא התקיימו בעניינו של המבקש התנאים המצדיקים העברת נטל הראיות לסתור לכתפי המשיבה.

טענת המבקש כי החייב העביר לידי המשיבה תשלום על סך 100,000 ש"ח בגין חיובו על פי פסק הדין נסמכה רובה ככולה על קיומו של שובר בנקאי, לפיו בוצעה העברה בנקאית מהחייב לעורך הדין נרקיס, אשר שימש בתקופה הרלוונטית לתשלום כסגן ראש עיריית חיפה.

כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא עלה בידי המבקש להוכיח כי בהעברת הכספים מהחייב לעורך הדין נרקיס, פעל האחרון כאורגן של המשיבה. ההיפך הוא הנכון. מהמסמכים אשר צורפו לבקשה הנוכחית עולה כי בתקופה הרלוונטית לתשלום, יוצגה המשיבה בענייני גביית ארנונה על ידי עורך הדין יהודה ליאון (להלן: עורך הדין ליאון ), כאשר בינו לבין עורך הדין נרקיס התקיים משא ומתן שתכליתו הסדרת חובות הארנונה בגינם חויב החייב על פי פסק הדין. עוד עולה כי ביום 22.6.1998 הגיש החייב בקשה לביטול פסק הדין, כאשר לתמיכתה צירף תצהיר, אשר נחתם בפני עורך הדין נרקיס. בתצהיר אף הזכיר החייב פגישה שהתקיימה ביום 13.9.1994 (4 ימים בטרם ההעברה הבנקאית) במשרד עורך הדין ליאון, בנוכחות החייב ועורך הדין נרקיס. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי הכספים הועברו לעורך הדין נרקיס כבא כוחו של החייב, ומכל מקום כי לא הוכח כי עורך הדין נרקיס הוסמך לגבות את הכספים בשם המשיבה.

לאור האמור, סבור אנוכי כי לא עלה בידי המבקש להביא ראיה לכאורה לתמיכה בגרסתו, ומשכך אין מקום להעביר את נטל הבאת הראיות לסתור לכתפי המשיבה. אף איני מוצא לומר כי היה באי המצאת המסמכים על ידי המשיבה כדי להצדיק העברת נטל הבאת הראיות לסתור לכתפי המשיבה. זאת מקום שגרסתו של המבקש נסמכה רובה ככולה על טענתו בדבר העברת הכספים לעורך הדין נרקיס, ואף על פי כן לא הוזמן עורך הדין נרקיס על ידי המבקש ליתן עדות. ברי כי אין בעדותו של עורך הדין נרקיס משום עובדה המצויה בידיעתה המיוחדת של המשיבה ואשר יש בה כדי להצדיק את העברת הנטל להבאת ראיות לסתור לכתפיה.

בנסיבות הענין, לא עמד המבקש בנטל המוטל עליו להוכיח כי החייב פרע את חובו הפסוק למשיבה באמצעות העברת 100,000 ש"ח לידיה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 10,000 ש"ח.