רע"א 1039/06 טירת גוש 6195 כהנא בע"מ נ. עז' המנוח משה שחטר ז"ל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר קיבל את ערעורם של המשיבים על פסק הדין של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת.א 6373/00, מיום 13.7.03, בגדרו חוייבו הם לשלם למבקשת פיצויי נזיקין בסך 71,375 ש"ח.

המנוח עו"ד משה שחטר ז"ל (להלן: המנוח ) שימש בא-כוחה של המבקשת משך שנים רבות. המשיב 1 הוא עיזבון על שמו של המנוח, והמשיב 2 הוא בנו ויורשו היחיד של המנוח. המבקשת היא חברה פרטית. ביום 23.11.93 ערך המנוח חוזה מכר (להלן: ההסכם ) בין המבקשת לבין שאול ועליזה גפני (להלן: המוכרים ). בחוזה התחייבה המבקשת לרכוש את חלקם של המוכרים בנכס מקרקעין בבני-ברק (להלן: הנכס ) תמורת סך של 195,000 דולר. בסעיף 5 לחוזה נקבע כי חובת תשלום המסים והארנונה לעיריית בני-ברק בגין הנכס חלה על המוכרים. בסעיף 9 לחוזה הותר למבקשת לשלם סכומי כסף שהמוכרים התחייבו בתשלומם ולא שילמו אותם, ולנכות סכומים אלו מהתמורה שעליה לשלם בגין רכישת הנכס.

ביום 3.1.94 הגיש עו"ד יצחק פרידמן תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כנגד המוכרים (ת.א 10361/94) בגין חוב שכר טרחה המגיע לו מהם. ביום

12.1.94 הורה בית המשפט, לפי בקשתו של עו"ד פרידמן על מתן צו עיקול זמני על כספים המוחזקים אצל המבקשת והשייכים לטענתו למוכרים.

ביום 22.2.94 הגיש עו"ד פרידמן תובענה כנגד המבקשת לאישור העיקול הזמני. המבקשת הגישה מצידה, באמצעות המנוח, התנגדות לאישור העיקול הזמני, בטענה, כי צו העיקול הומצא לבעל עסק שעסקו נמצא בסמוך למשרדיה ביום 27.1.94, אך הגיע לידיה רק ביום 4.2.94 וכי במועד זה היו בידיה רק 10,000 דולר שאת מרביתם צריכה הייתה להעביר לעירייה כדי לכסות את חובם של המוכרים.

בית המשפט קבע דיון בתובענה ליום 3.12.96, אך המנוח לא התייצב לישיבה ובהעדרו ניתן פסק דין כנגד המבקשת. ביום 23.12.96 הגיש המנוח בשם המבקשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, ונימק את אי התייצבותו בכך שלקה במחלה סופנית. ביום 6.3.97 התקיים דיון בבקשה, והמנוח הסכים בשם המבקשת על הסכם פשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 9.10.97, ולפיו המבקשת תעביר סכום של 10,000 דולר לעו"ד פרידמן וכן הוסכם כי באשר לסכום נוסף של 10,000 דולר, יסתפק עו"ד פרידמן באישור רואה החשבון של המבקשת בדבר גובה התשלומים שהמבקשת שילמה למוכרים.

לאחר פטירתו של המנוח, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תובענה נגד עו"ד פרידמן, שבו ביקשה לבטל את הסכם הפשרה ואת פסקי הדין לטובת צד ג' שניתנו על פיו (ת.א 11599/98). לטענתה, מבדיקת רואה החשבון עלה בברור, כי היא שילמה סך של 9,422 דולר, מתוך יתרת התמורה שהייתה שייכת למוכרים מתוך סכום של 10,000 דולר שהיו בידה אז בסך הכול. עוד הוסיפה וטענה המבקשת, כי היא לא ידעה על הסכם הפשרה, וכן על בקשת הביטול שהגיש המנוח בשמה, וכי נודע לה על אלה רק בחודש פברואר 1998, לאחר פטירתו של המנוח ומתוך מסמכים שהמציא לה בנו.

ביום 28.2.01 דחה בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' קידר ) את התביעה לאחר שמצא שעל פי עדותו של מר כהנא, מנהל המבקשת, בעת שהוטל צו העיקול הזמני, החזיקה המבקשת בסכום של כ- 30,000 דולר ובוודאי שהיה תחת ידיה סכום של 10,000 דולר, ולפיכך קבע שהייתה למנוח הצדקה לפעול כפי שפעל בכריתת הסכם הפשרה ובמתן הסכמתו לפסק הדין החלקי.

המבקשת הגישה תביעה נוספת והפעם כנגד המשיבים, ובגדרה טענה שבעת מתן צו העיקול הזמני לא היו בידיה כספים בסכום של 30,000 דולר. לפיכך תבעה המבקשת את עיזבון המנוח לשלם לה את הכספים ששילמה לעו"ד פרידמן מכוח הסכם הפשרה ופסקי הדין, וכן את הוצאות המשפט שנשאה בהן. המשיבים הגישו כתב הגנה, בו טענו שבעת קבלת צו העיקול הזמני היו בידי המבקשת יותר כספים מאשר אלה שעוקלו ולפיכך היא לא נדרשה לכפל תשלום, דהיינו, הן לעיריית בני-ברק והן לעו"ד פרידמן.

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט מ' בן חיים ) פסק, כי מאחר שלא הוצג לפני בית משפט קמא יפוי כוח מפורש שניתן למנוח מאת המבקשת, אזי יש לקבוע - לאור סעיף 5(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 - שהמנוח חרג מסמכותו ופעל ללא הרשאה בעת שכרת את הסכם הפשרה. בית משפט השלום הוסיף וקבע שמצבו הבריאותי של המנוח, כפי שעלה מעדותו של עורך דין שעבד עמו, הטיל עליו חובה להימנע מלכתחילה מליטול על עצמו את הטיפול המשפטי בהליכי ההתנגדות לאישור העיקול, ולחלופין היה עליו להודיע למשיבים על מצבו הבריאותי כעולה מהוראתו של כלל 14(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986.

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: ה' גרסטל, ע' פוגלמן

ו א' שילה ) קיבל את הערעור, לא לפני שהוא בחן בראש ובראשונה את השאלה העובדתית מתי קיבלה המבקשת את צו העיקול. שאלה זו נתפשה כשאלה מרכזית במשפט כולו אליבא דבית המשפט המחוזי. זאת, משום שאם אכן יוכח שהמבקשת החזיקה ביום המצאת צו העיקול, קרי בתאריך 27.1.94, בסכום כסף שיכול היה להספיק הן לתשלום המסים לעיריית בני-ברק והן לתשלום הסכום הנוסף של 10,000 דולר לעו"ד פרידמן, הרי שלא נגרם לה נזק כלשהו, ואם כך הדבר, הרי שממילא מתייתר הצורך לדון בסוגיות האחרות שבהן דן בית משפט קמא.

מניתוח הראיות שהוצגו לפניו, קבע בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות המקרה, לא הצליחה המבקשת להוכיח את טענתה, לפיה ההודעה על העיקול נמסרה לבעל העסק הסמוך למקום עסקה ביום 27.1.94, והוא הגיע לידיה רק כשבוע לאחר מכן, ביום 4.2.94. טענה חשובה זו, לא הוכחה כלל על-ידי המבקשת, מקום שלא טרחה כלל להעיד בעניין זה את בעל העסק השכן ולאור העובדה שזכרה לא בא כלל בכתב התביעה. התהיות בעניין זה מתגברות, כאשר מתברר כי הסכום של 25,000 דולר, ששילמה המבקשת, לטענתה, שולם לפני המועד שנקבע לכך בחוזה והיא אף לא טרחה להגיש לבית המשפט את הקבלות בדבר מועד תשלומו או את צילום השקים שבאמצעותם שילמה. לנוכח האמור, הרי שהמבקשת לא הצליחה להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה, כיסוד מיסודות הרשלנות שייחסה למנוח. אי לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ומשכך יש לבטל את פסק הדין שנתן בית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה טוען בא-כוח המבקשת, כי הסכם הפשרה בין המבקשת אותה ייצג המנוח לבין עו"ד פרידמן נתקבל עקב רשלנותו החמורה של המנוח, אשר גרם למבקשת נזק כספי ניכר וחייב אותה בתשלום כספים שאינה חייבת בהם כלל. לטענתו, המבקשת הוכיחה באמצעות אישור שהציגה על-ידי רואה החשבון כי לא נותר בידה סכום כלשהו השייך למוכרים מלבד סכום צנוע בסך 578 דולר. הוכח כי הסכם הפשרה התקבל עקב רשלנותו של המנוח אשר נבעה ממחלה סופנית שממנה סבל, עת ההליכים המשפטיים הרלוונטיים התנהלו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבים, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, אשר תצדיק מתן רשות ערעור. כן טוען הוא, כי חומר הראיות מצביע על כך, כי בעת שהוטל העיקול על המבקשת, היא החזיקה בסכום העולה על 10,000 דולר. שכן, העיקול על הכספים המוחזקים אצל המבקשת הוטל ביום 12.1.94. זאת כאשר ביום 27.1.94 הומצא צו העיקול למבקשת, אך היא נקטה בתכסיסי השהיה, לא ענתה להודעה ולאחר שהוגשה הבקשה לאישור העיקול העלתה גירסא מפוקפקת בדבר מועד קבלת ההודעה, וגם זאת לאחר שיהוי ניכר. עוד טען בא-כוח המשיבים כי עילות התביעה בשני התיקים, זו שעמדה בבסיס ת.א. 115995/98 וזאת שביסוד ת.א. 63737/00 הינן זהות, כאשר בשתיהן נטען בנסיבות אלו, כי המנוח פעל שלא כדין בגין מחלתו, וכי להסכם הפשרה לא היה כל היגיון. קביעות פסק הדין בת.א. 115995/98 מחייבות את המבקשת גם בתיק הנוסף, וזאת לאור הלכות השתק עילה והשתק פלוגתא. עוד נטען כי העובדה שהמשיבים לא היו צד בהליך הקודם אינה משנה מאומה, מאחר שאין כל צורך שכל בעלי הדין יהיו זהים בשני ההליכים, ודי לעיתים אם יוזם ההליך המאוחר היה בעל דין בהליך הקודם באותו נושא, כדי שיושתק בשל מעשה בית-דין.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור נחה דעתי, כי דינה להידחות.

רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה דנא מכוונת בעיקרה כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, וככזו אין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, ואשר יש בה כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי".

למעלה מן הצורך, אעיר כי דעתי בסוגיה המרכזית שעל המדוכה הינה כי המבקשת לא הצליחה להוכיח את טענתה, לפיה לא קיבלה את ההודעה בדבר העיקול ביום 27.1.94 והוא הגיע לידיה, רק כשבוע לאחר מכן, ביום 4.2.94 וזאת באמצעות העלאת גירסא, שלכל הפחות, ניתן לומר עליה שאיננה נתמכת בראיות מוצקות. התהיות בדבר גרסתה של המבקשת אכן מתגברות, הן לאור העובדה שהיא לא טרחה להעיד בעניין זה את בעל העסק השכן אשר קיבל את ההודעה בדבר העיקול ועיכב אותה אצלו כשבוע ימים לערך, והן לאור העובדה שהמבקשת טענה כי הסכום של 25,000 דולר, ששילמה, שולם לפני המועד שנקבע לכך בחוזה, אף על פי כן לא טרחה היא להגיש לבית המשפט את הקבלות בדבר מועד תשלומו או את צילום השקים שבאמצעותם שילמה.

אשר-על-כן דין בקשת רשות הערעור להידחות.