רע"א 10415/06 דני וורדה טרבלסי נ. בית הגדי מושב עובדים של הפוה"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן-הנשיא ב' אזולאי) אשר דחה את בקשת המבקשים לבטל פסק בורר שניתן בעניינם.

2.

אלה העובדות הנדרשות לעניין: המבקשים הגישו לבית משפט השלום בבאר-שבע תביעה לפסק דין הצהרתי ובה ביקשו כי בית המשפט יצהיר כי הם הינם בעלי זכויות של בר-רשות בחלקה הידועה כחלקה א' במשק מס' 1 (להלן: החלקה) במשיבה 1, מושב בית הגדי (להלן: המושב).

3.

מנגד, טען המושב כי התביעה צריכה להתברר במסגרת בוררות, וזאת בהתאם לסעיף בוררות שבתקנון האגודה השיתופית של המושב.

4.

ביום 23.11.98 הורה בית משפט השלום בבאר-שבע על עיכוב ההליכים בתובענה, האמורה לצורך בירורה במסגרת בוררות. בית משפט השלום הסתמך בהחלטתו זו על מכתבו של מזכ"ל איגוד המושבים של הפועל המזרחי, עזריאל צדוק, ממנו עולה כי ביום 28.10.98 התקבל אצלו מכתב משותף מאת באי-כוחם של הצדדים, בו הביעו את הסכמתם להעביר את הסכסוך לבורר. שני הצדדים אף הסכימו לפנות אל עזריאל צדוק כדי שימנה בורר שיכריע במחלוקת ביניהם. בעקבות הסכמה זו, מונה מנחם גרינפלד כבורר, הבוררות התנהלה בפניו, ובעקבותיה הוא נתן פסק בורר בו דחה את תביעת המבקשים.

5.

המבקשים עתרו לביטולו של פסק הבוררות בטענות שונות, אולם בית המשפט המחוזי ראה להיזקק לשתי עילות ביטול בלבד – האחת, כי לא היה בין הצדדים הסכם בוררות בר תוקף, על פי סעיף 24(1) לחוק הבוררות, והשניה, על פיה היה בית המשפט מבטל פסק סופי שאין עליו ערעור, בהתאם לסעיף 24(10) לחוק.

6.

ביום 9.11.06 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים לבטל את פסק הבוררות, בקובעו כי, לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים, הוכח שהיה הסכם בוררות בר-תוקף לו הסכימו הצדדים. בית המשפט הבהיר כי מתקנון האגודה, מפרוטוקול בית משפט השלום, מפניית באי-כוח הצדדים במשותף לעזריאל צדוק למינוי הבורר, וכן מתכתובת בין באי כוחם של הצדדים בעניין הבוררות ומפרוטוקול הבוררות עולה כי המבקשים הסכימו להליך הבוררות. כן קבע כי לא נתקיימה עילה לביטול פסק דין שעל פיה ניתן היה לבטל פסק דין סופי של בית המשפט, בהתאם לסעיף 24(10) לחוק ושעליה לא ידעו המבקשים במועד הקבוע בחוק הבוררות לצורך הגשת בקשה לביטול פסק בורר.

7.

ראוי להבהיר בהקשר זה, כי קודם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נתקבלה החלטתו ביום 31.3.05, ובגדרה נדחו כל שאר עילות הביטול שהועלו על ידי המבקשים, למעט עילות הביטול שבסעיפים 24 (1) ו- 24(10) לחוק הבוררות, שרק בהן איפשר בית המשפט קמא למבקשים להשמיע את עמדתם (להלן – ההחלטה הראשונה). הטעם המרכזי להחלטה זו היה נעוץ בעובדה כי חל איחור משמעותי מצד המבקשים

בהגשת הבקשה לביטול פסק הבורר. בית המשפט קבע כי המבקשים לא ביססו טעם טוב לאיחור בהגשת הבקשה וכי גרסת המבקש בהקשר לאיחור במישור העובדתי לא היתה סבירה ומהימנה. כתוצאה מכך החליט בית המשפט בהחלטה הראשונה למחוק את כל עילות הביטול פרט לעילות על פי סעיף 24(1) וסעיף 24(10) לחוק שלגביהן מצא כי האיחור בהגשת התובענה אינו מונע את בירורן, ובלבד שלענין העילה בסעיף 24(10) נקבע כי תקפותה עקב האיחור בהגשת הבקשה מותנית בכך שהעובדות הנטענות ביסודה לא היו בידיעת המבקשים במועד הרלבנטי על פי החוק לצורך הגשת תובענה לביטול פסק בורר. כאמור, לענין עילה זו קבע בית המשפט בפסק הדין כי היא לא הוכחה, ולא הוכח שהעובדות שנטענו ביסודה נודעו למבקשים מאוחר מן המועד הקבוע בחוק להגשת בקשת הביטול.

8.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפני. בגדר הבקשה, טוענים המבקשים כי נפלו טעויות עובדתיות בפסק הדין קמא, משנפסק בו כי אין לקבל את עדותו של המבקש כמהימנה, לאור הדברים בתצהירו שהוכחו כבלתי נכונים, בעוד שעדויות המושב נתקבלו כסבירות ומהימנות. זאת, מקום שהמבקש כלל לא נחקר על תצהירו, וכאשר המושב לא הציג כל ראיות אובייקטיביות מטעמו. לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות יסודית בהערכת חומר הראיות, ומכאן שכל קביעותיו המתבססות על טעות זאת, דינם להתבטל, או להיבחן מחדש. כן טענו המבקשים, כי מקור הסמכות לבירור המחלוקת בין הצדדים אינו בבוררות, וכי בית המשפט קמא לא התייחס לטענתם זו כלל. עוד נטען, כי גודל חלקתם הוכרע בעבר בבוררות אחרת על ידי המודד מר שטרית, וקביעת הבורר הקודם מהווה מעשה בית דין. לאור כל אלה נטען, כי הבוררות בהליך זה נוהלה בלא סמכות, ודינה להתבטל.

9.

המושב טוען בתשובה כי לא מתקיים בבקשת רשות ערעור זו התנאי לפיו רשות ערעור בענייני בוררות בבית משפט זה תוגבל אך למקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית כללית, תנאי שאינו מתקיים במקרה זה. אשר לעילת הביטול הנוגעת לשאלת קיומו של

הסכם בוררות בר תוקף במסגרת סעיף 24 (1) לחוק הבוררות, קיימת הודאת בעל דין ברורה ומפורשת מטעם המבקש בסעיף 45 לתצהירו, בו הוא מודה כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים. כבר ביום 10.9.98 הסכימו באי כוח הצדדים כי המחלוקת תעבור להכרעת בורר, ולפיכך המבקשים מושתקים מלכפור בהסכמה זו. אשר לעילת

הביטול על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, המקרים שבכוחם להביא לביטול פסק בוררות סופי הם ספורים, וקשורים בדרך כלל במצבים בהם מתברר כי פסק הבורר הינו תולדה של מעשה רמייה שנעשה במהלך ניהול הבוררות. במקרה הנדון, המבקשים לא הביאו כל הוכחה על מעשה רמייה, ואף לא טענו לענין זה טענה כלשהי, ולכן דין עילת ביטול זו להידחות. מעבר לכך, המבקשים לא הוכיחו את זכותם הדיונית להעלות טענת ביטול זו לדיון, שכן לא עמדו בנטל להראות כי העובדות הנדרשות לצורך ביסוס עילה זו נודעו להם לאחר המועד הקובע על פי החוק לצורך הגשת התובענה לביטול פסק הבורר.

10.

דין בקשת רשות ערעור זו להידחות. כלל הוא, כי רשות ערעור בענייני בוררות בערכאה זו לא תינתן דרך שגרה, אלא שמורה היא למקרים מיוחדים, בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות שיפוטית משיקולי צדק, ומניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 3595/03 תמר אברהם נ' אביעזר

מושב עובדים , תק-על 2004(2) 3179, 3181). בענין שלפנינו, לא עולה כל שאלה בעלת אופי עקרוני כללי המצדיקה דיון בערכאה זו. הנושא שבמחלוקת ממוקד על פי אופיו למחלוקת הספציפית שבין בעלי הדין, וזו באה על פתרונה בפסק הבורר שניתן, ובהחלטות בית המשפט המחוזי בתובענת המבקשים לביטולו. די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה לרשות ערעור. אוסיף מעבר לנדרש, כי לא מצאתי בטענות המבקשים לגופן עילה להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא.

11.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשים ישלמו שכ"ט עו"ד למשיבה 1 בסך 10,000 ₪.