רע"א 3595/03 אברהם תמר נ. אביעזר מושב עובדים

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.אלה בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט חבש) בהן הוחלט לדחות את בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסקי משקם אשר ניתנו כנגד בעלה המנוח על פי חוק ההסדרים במיגזר החקלאי, תשנ"ב-1992 (להלן – "חוק ההסדרים"). כן הוחלט לדחות לגופה את תביעת המבקשת לביטול פסקי המשקם, כאמור.

2.המבקשת נישאה למנוח בשנת 1967 והקימה עמו בית ומשפחה. בני הזוג קבלו חזקה במשק מס' 50 במושב אביעזר אשר השתייך קודם לכן להורי המנוח. במשך עשרות שנות נישואיהם ניהלו בני-הזוג את המשק יחדיו, תוך שהם מנהלים משק בית משותף ונושאים ביחד בעול הפרנסה. ביום 3.8.01 הלך המנוח לעולמו לאחר מחלה קשה. לאחר פטירתו, ממשיכה המבקשת להתגורר במשק יחד עם שניים מתוך חמשת ילדיה.

3.בין המנוח לבין האגודה בה היה חבר התנהלו הליכים על פי חוק ההסדרים לצורך הסדר חובותיו לגורמים השונים. ביום 5.1.98 ניתן פסק משקם חלקי אשר קבע את היקף חובותיו של המנוח לאגודה ולסוכנות ואת דרכי תשלום החוב. ביום 3.6.01 ניתן פסק משקם מתוקן אשר תיקן את הפסק הקודם במספר מישורים. פסקי המשקם קבעו כי חובו של המנוח לגורמים המיישבים הינו חוב בעל היקף ניכר, ועומד נכון למועד ההסדר ביום 31.5.01 על סך 658,682 ₪.

ביום 7.4.02 התנהל דיון באגף ההוצאה לפועל של מינהלת ההסדרים בפני המשקמת גב' סבריסקי דרורי, ושם העלתה המבקשת לראשונה את הטענה כי המשק שיך לה ולמנוח, כי החוב נוצר כתוצאה מפעילות משותפת של שני בני הזוג, כי היא לא ידעה על ההליכים שניהל בעלה על פי חוק ההסדרים, וכיוון שלא היתה שותפה להליכים, אין פסק המשקם מחייב אותה. טענות אלה נדחו על ידי המשקמת ואז הגישה המבקשת ב-18.8.02 בקשה לבית המשפט המחוזי להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסקי המשקם. בקשת הביטול נומקה בעיקרה על יסוד הטענות כי תוך חריגה מהוראות חוק ההסדרים, לא צורפה המבקשת לדיונים שהתנהלו בין בעלה לבין האגודה בפני המשקם, ועומדות לה עילות לביטול פסק המשקם בהתאם לחוק ההסדרים ולחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. המשיבים התנגדו לבקשה בטענה העיקרית כי המבקשת ידעה על קיומם של ההליכים כל העת, ועמדו לה הזדמנויות רבות להצטרף להליכי ההסדר או לבקש את ביטול הפסק תוך זמן סביר והיא לא נהגה כך. גם אחרי פטירת בעלה, וכאשר שוב לא יכול היה להיות ספק בדבר ידיעתה על פסקי המשקם, לא נקטה המבקשת בהליך לביטולם אלא השתהתה בכך זמן רב, ולפיכך אין להיענות לבקשתה.

4.בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת המשיבים. הוא קבע כי המבקשת ידעה לאורך כל הקו על עצם קיומם של ההליכים ועל תוכנם. המדובר בבני זוג שחיו בהרמוניה ונשאו במשותף בזכויות ובחובות שנבעו מחייהם המשותפים. יש להניח כי גם ההליכים בפני המשקם נעשו בדעה אחת ובעצה אחת. מעבר לכך נקבע כי לא הועלו על ידי המבקשת טענות מהותיות כנגד פסק המשקם לגופו, מה גם שניתנה בזמנו הזדמנות מלאה למנוח להציג את עמדותיו ואת ראיותיו, ובסופו של יום הודיע למשקם כי הוא מסיר את הגנתו ומקבל את קביעות המשקם במלואן. בנסיבות אלה דחה בית משפט קמא את הבקשה, כמו גם את התובענה גופה.

5.בבקשת רשות הערעור חוזרת המבקשת על עיקרי טיעוניה ומדגישה כי יש לראותה כבעלת מעמד עצמאי ונפרד מבעלה המנוח, ואין לשלול את זכותה הבסיסית להליך תקין והוגן בעניינה היא בפני המשקם. לפיכך, לא ניתן לחייבה על פי פסקי המשקם הנוגעים לעניינו של בעלה בלבד. בהקשר זה מציין בא כוח המבקשת כי בסעיף 9 לחוק ההסדרים נקבע כי בסמכותו של משקם לנקוט הליך להסדרת חובו של "גורם חקלאי" לפי פניית נושה או חייב כאשר "גורם חקלאי" הוגדר בסעיף 1 לחוק, בין היתר, כ"חבר באגודה חקלאית ובן זוגו". מכאן הוא מסיק כי החוק אף הוא, רואה כגורם חקלאי את החבר ובן זוגו, ומכאן שאין הוא מכיר בסמכותו של המשקם לנקוט הליך להסדרת חוב כנגד המנוח ללא צירוף בת-זוגו. משחרג המשקם מסמכותו, נשמט היסוד החוקי מתוצאות ההליך השיפוטי. עוד נטען כי במישור העובדתי לא היה מקום לקבוע כי המבקשת ידעה על ההליכים בפני המשקם, ולפיכך אין ההליכים הללו יכולים לחייבה. נימוקים אלה, על פי הטענה, די בהם כדי להוות טעמים מיוחדים להארכת מועד להגשת בקשת ביטול פסקי המשקם.

6.המשיבים חוזרים על טענותיהם בדבר ידיעתה ומעורבותה של המבקשת בהליכים שנוהלו על ידי בעלה המנוח, והסכמתה להם. בכל מקרה, גם אחרי פטירת המנוח, השתהתה המבקשת השתהות ארוכה בנקיטת ההליך לביטולם. לגופם של דברים, אין פגם דיוני בניהול ההליך כפי שנוהל. למבקשת ניתן יומה בפני הבורר באמצעות בעלה המנוח, והיא קשורה בקביעות הפסק מכח היותה בעלת "קרבה משפטית" לבעלה, בנסיבות הענין.

7.נתנו דעתנו למכלול טיעוני הצדדים על רקע החלטותיו של בית משפט קמא ובאנו לכלל מסקנה כי אין מקום למתן רשות ערעור כמבוקש. טעמנו לכך הם אלה:

המבקשת יזמה הליך של ביטול פסקי המשקם במסגרת סעיף 28(א) לחוק ההסדרים, ובקשה מבית המשפט היתר להארכת מועד לצורך כך. הוראת חוק זו אכן מסדירה את ההליך לביטול הפסק, בקובעה כי בית המשפט המחוזי רשאי לפי בקשת "חייב, נושה, או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו כולו או מקצתו, להשלימו, לתקנו, או להחזירו למשקם... וכו'..." . (הדגשה לא במקור). הווי אומר, רק מי שכפוף לפסק הבורר בהיותו חייב, נושה, או ערב שעליהם חל הפסק יכול ליזום הליך לביטול הפסק. המבקשת טוענת כקו מרכזי בטיעוניה כי פסקי המשקם שניתנו בעניינו של בעלה המנוח אינם מחייבים אותה שכן היא לא צורפה כצד להליך. טענה זו אינה מתיישבת עם הליך לביטול פסק משקם אשר מתבסס על הנחת-מוצא כי הפסק חל על מי שמבקש לבטלו. אם עומדת המבקשת על טענתה כי פסקי המשקם מחייבים אך את בעלה המנוח ואינם חלים עליה, ממילא אין היא יכולה לבקש את ביטולם.

טענה אפשרית אחרת היא כי הפסק, על פי טיבו, מחייב לא רק את המנוח אלא גם את המבקשת, אלא שלא ניתנה לה הזדמנות להעלות את טענותיה, ומשלא ניתן לה יומה בפני המשקם, קמה לה עילה לביטול פסק המשקם על פי עילת ביטול מוכרת בדין הבוררות, וכמוסדר בסעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים. טענה זו היא טענה שונה מקו הטיעון המרכזי שנקטה בו המבקשת. מכל מקום, לענין זה ישנה רלבנטיות ישירה לקביעות בית המשפט המחוזי בהחלטתו לפיהן המבקשת ידעה לאורך השנים על ההליכים שניהל בעלה המנוח בפני המשקם, היא היתה מעורבת בריקעם, ופועל יוצא מכך הוא כי המנוח ייצג, למעשה, את עניינם המשותף של בני הזוג בהליכים כנגד האגודה. כך קובע בית המשפט קמא בענין זה:

"מתצהירה של המבקשת עולה כחוט השני שהיא אכן לא רק ידעה על ההליכים באופן כללי כי בעלה טיפל בהם, אלא שהיא ידעה גם ידעה על תוכן הענינים. מדובר בבני זוג שחיו יחדיו, ונשאו, כדבריה, בעול החיים הקשה יחדיו, הקימו בית, עמלו והזיעו ביחד למען קיום משפחתם. חובות המשפחה הם ענין קרדינלי ומהווים חלק אינטגרלי מבעיות החיים שבני זוג מעורבים ומעורים בהם, אף אם רק אחד מהם הוא אשר מטפל באופן מעשי בהם מול הרשויות או המוסדות".

קביעות אלה מקובלות עלינו, ומצביעות על כך שהמבקשת, למעשה, היתה שותפה, ולו שותפה סבילה, להליכים בפני המשקם, ולפיכך לא תישמע היום בטענה שפסקי המשקם אינם מחייבים אותה. ממילא, אין מקום להיענות לבקשה למתן רשות ערעור. כלל הוא כי בבחינת בקשות רשות ערעור הנוגעות לביטול או אישור פסקי בוררות לא תינתן רשות על דרך השגרה, והיא תישמר רק למקרים מיוחדים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פד"י לו(3) 123, לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד , עמ' 177; ע"א 3505/00 רם, חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ; רע"א 1370/02 בובליל נ' שלינגר; רע"א 10408/02 עו"ד יערי נ' ליהדר בע"מ; רע"א 235/89 כוכבי נ' ארמה, בנין בע"מ). כלל זה חל גם על הליכים לביטול פסקי משקם הננקטים על פי חוק הבוררות מכח סעיף 28 לחוק ההסדרים. ברי, כי בענייננו לא מתקיימים התנאים הנדרשים למתן רשות ערעור. ממילא, אין אף צורך להידרש לשאר טענות בעלי הדין, ובכללן למימד השיהוי הרב שנילווה לנקיטת ההליך לביטול פסקי המשקם על ידי המבקשת.

אציע, איפוא, לדחות את בקשות רשות הערעור. אף שמן הדין היה לחייב את המבקשת בתשלום הוצאותיהם של המשיבים, אציע להימנע מכך, בבחינת לפנים משורת הדין.

ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' גרוניס

אני מסכים שאין מקום למתן רשות ערעור ולחיוב בהוצאות.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בהחלטתה של השופטת פרוקצ'יה.