רע"א 6172/06 נורדיה - מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ נ. אריה חזן

1.

לפני שתי בקשות רשות ערעור על שני פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (כב' השופטת ע' ברון) בה"פ 768/05, 817/05 ובה"פ 1022/06. שתי בקשות רשות הערעור עוסקות באותה פרשה עצמה, ולכן אדון בהן במאוחד.

2.

המבקשת, נורדיה, היא אגודה שיתופית המסווגת כמושב שיתופי (להלן:

המושב או נורדיה ). המשיבים (להלן: חזן ) היו בעלים של שטח אדמה חקלאית מצפון לנורדיה (להלן: השטח הצפוני ). מיקומו של שטח זה הינו בסמוך לאתר ששימש את חזן לצרכי כרייה, באמצעות היתר זמני לכרייה בו. נורדיה, אשר ביקשה להקים מיזם בנייה בשטח הצפוני, הגיעה להסכם עם חזן, בו נקבע כי חזן יעבירו לנורדיה חלק מזכויותיהם בשטח זה, נורדיה תבנה במקום מבני מגורים והצדדים יחלקו ביניהם את הכנסות המיזם. מנגד, נורדיה הציעה להעמיד לרשות חזן שטח של כ-150 דונם מדרום למושב לצורכי כרייה (להלן: השטח הדרומי ).

3.

בין הצדדים נכרתו שלושה חוזים: חוזה מכר קרקע, להעברת חלק מזכויות חזן בשטח הצפוני לידי נורדיה; חוזה כרייה, המעמיד לרשות חזן את השטח הדרומי לצרכי מחפרה; וחוזה יזמות, המקשר בין שני החוזים הראשונים. שתי העסקאות בהן היה מ דובר היו מותנות, כל אחת, בקבלת אישורי הרשויות המוסמכות. מיזם הבנייה היה מותנה בתכנית ובהיתרים שונים על פי דיני התכנון והבנייה. חוזה הכרייה היה מותנה בהיתרי כרייה ובהכרזת המקום כמחפרה. בהסכם הכרייה נקבעו תנאים שונים למקרה שלא יתאפשר לחזן לכרות בשטח.

4.

האישורים הדרושים למיזם הבנייה התקבלו ובעבודות הבנייה נבנו מאות יחידות דיור למכירה. אולם באשר להסכם הכרייה – לא ניתן לחזן אישור כרייה קבוע. חרף זאת, חזן המשיכו לכרות גם לאחר תום תוקפם של ההיתרים הזמניים, ובשלב מסוים אף החלו לעקור פרדס מניב שהיה נטוע בשטח הדרומי, כדי לאפשר את המשך פעולות החפירה. נורדיה פנתה לבית המשפט כדי שיורה על הפסקת עקירת הפרדס, ובעקבות צווי מניעה שהוצאו, פסקה עבודת הכרייה בידי חזן.

חוזה היזמות כלל סעיף בוררות, אשר חל על כל מרחב הסכסוך בין הצדדים, ונקבע בו כי הבורר משוחרר מדיני ראיות וסדרי דין, אך חייב לנמק את פסקו. הצדדים היפנו את הסכסוך ביניהם להכרעת בורר.

5.

בהחלטת הבורר נקבע, כי חזן זכאים לפיצוי המוסכם בסך 1,000,000 דולר בגין העדר האפשרות לבצע כרייה ב"שטח הדרומי", בניכוי יחסי של ערך הכרייה שבוצעה בפועל. כן נקבע, כי חזן זכאים גם ל "פיצוי מסוים" על כך שנורדיה לא סייעה לחזן בהפיכת השטח הדרומי למחפרה חדשה, ועל כך שלא איפשרה להם להמשיך לעבוד במקום, בדרך של סילוקם מהשטח והגשת תלונות נגדם לרשויות. לאחר שמיעת ראיות, קבע הבורר כי על נורדיה לשלם לחזן סך של 454,000 דולר בתוספת מע"מ כערכם ביום 15.1.1999 וכן סך של 800,000 ₪ בגין אותו "פיצוי מסוים ", כאמור. סכום זה נקבע על דרך האומדנה, בידי הבורר, אשר ציין כי קבע כך, מאחר שלא קיבל "נתונים ברורים על הסיכוי לקבלת רישיונות ו/או על הסיכויים להפיכת קרקע אחרת למחפרה" .

6.

שני הצדדים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשות לביטול פסק הבורר.

7.

בתאריך 26.6.2006 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון) פסק דין אשר דחה את בקשת ביטול פסק הבורר שהגישו חזן. כמו כן נדחתה בקשת ביטול הפסק שהוגשה על ידי נורדיה.

נורדיה טענה, כי יש לבטל חלקים מהחלטת הבורר הנוגעים ל "פיצוי המסוים" שהוענק לחזן, וזאת עקב היותו של היבט זה של החלטת הבורר מנוגד לתקנת הציבור. על פי הטענה, במתן פיצוי מסוים על פעולות כרייה שנעשו שלא כדין, בהעדר היתרים לכך על פי החוק, ניתנו גושפנקא והכשר להפרת החוק – דבר העומד בניגוד לתקנת הציבור. כן נטען, כי הבורר לא הכריע בנושא שנמסר להכרעתו, והוא – קיזוז נזקי נורדיה בגין עקירת הפרדס שחזן אחראים לה מסכום הפיצוי שניתן לחזן.

חזן טענו כי יש לבטל את פסק הבורר מעילות שונות, שכן הבורר לא הסתמך בהחלטתו על חוות דעת שהגישו לו לענין הנזק. כן טענו כי פסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד נעשתה בלא הנמקה.

8.

בית המשפט הצהיר בפתח החלטתו על כללי ההתערבות השיפוטית בפסק בורר, המצביעים על מגמת התערבות מינימלית בהליך הבוררות ובפסק הבוררות. הוא התייחס בראשונה לטענות חזן לביטול הפסק, ושלל את עילות הביטול שנטענו על ידם. הוא קבע, כי אין ממש בטענה כי הבורר התעלם מחוות הדעת בענין הנזק, אלא אדרבא, הבורר התייחס במישרין לחוות הדעת שהוגשה לפניו, גם אם לא היה נכון בהכרח לאמצה. אשר לענין ההוצאות קבע, כי אין עילה להתערבות בפסיקת הוצאות.

אשר לבקשת הביטול של נורדיה, דחה בית המשפט את הטענה כי קביעת הבורר לפיה חזן זכאים לפיצוי בגין הפסקת עבודות הכרייה שבוצעו בלא היתר כדין נוגדת את תקנת הציבור. נקבע, כי תקנת הציבור היא עילה נדירה ועמומה, בעלת אופי דינמי, הנתונה לשינויי העיתים. פסק הבורר לא התכוון לפסוק פיצוי לחזן על הפסקת הכרייה שלא ניתן לה היתר כחוק, אלא כוונתו היתה לפסוק פיצוי על הפרת התחייבותה של נורדיה לסייע לחזן בקבלת היתרי הכרייה, ועל תרומהה בהתנהגותה לסיכול האפשרות לקבלם. לעומת זאת, בית המשפט קיבל את טענת נורדיה כי הבורר לא דן בטענת הקיזוז שהעלתה בקשר לעקירת הפרדס בידי חזן. הוא החזיר לבורר את הענין להשלמה בנקודה זו.

9.

בעקבות החזרת הענין לבורר, ניתן על ידיו פסק בוררות משלים, בו נבחנה טענת הקיזוז שהעלתה נורדיה, והיא נדחתה לגופה (להלן: פסק הבוררות המשלים ).

בפסק הבוררות המשלים קבע הבורר, כי בהתאם לחוזה הכרייה היה ברור לצדדים כי באם חזן יעלו על הקרקע, אזי ייעקרו עצים, שכן לא ניתן היה להפעיל מחפרה בלי לעקור עצים אלה. מאחר שברור היה לצדדים כי אם חזן יעלו על הקרקע העצים ייעקרו לצורך הפעלת המחפרה, ממילא היה על המושב להימנע מנטיעה מחודשת של הפרדס במקום, והיה עליהם לקטוף את הפרי בעוד מועד. משלא עשו כן, אין להם להלין על חזן. עוד הוסיף הבורר, כי המושב התמהמה ולא עשה מאומה על מנת להעמיד את הקרקע לרשות חזן. לאור זאת, הוחלט כי אין לפסוק לטובת המושב כל פיצוי על עקירת העצים, ועל הפרי שנותר על העצים. טענת הקיזוז נדחתה, אפוא.

10.

נורדיה עתרה שוב לבית המשפט קמא כי יורה על ביטול פסק הבוררות המשלים. חזן מצידם הגישו בקשה לאישור הפסק (בש"א 16966/06 במסגרת ה"פ 817/05). לטענת נורדיה, אף פסק הבוררות המשלים נוגד את תקנת הציבור, ומשכך קמה לה עילה לביטולו, מכוח הוראת סעיף 24(9) לחוק הבוררות. נורדיה טענה כי בהתאם למערכת החוזית שבין הצדדים לא היו חזן רשאים כלל לעלות על הקרקע בשטח הדרומי, קודם שניתנו להם היתרים כדין על ידי הרשויות המוסמכות, ומשהיתרים אלה לא ניתנו להם. משכך, גם לא עמדה להם כל זכות להרוס את הפרדס של המושב שהיה נטוע על שטח זה. חזן מצידם טענו, כי מ דובר בטענות "ממוחזרות" שנדחו זה מכבר על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון, וכי לא היה כל מקום להעלותן מחדש. לדבריהם, נורדיה היא שסיכלה את האפשרות של חזן לקבל היתרי כרייה, ובכך הפרה את התחייבויותיה החוזיות כלפיהם, כפי שקבע הבורר, וכפי שהדבר אושר בפסק הדין הראשון.

11.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון) פסק בפסק דין נוסף (להלן: פסק הדין השני ) כי אין מקום לבטל את פסק הבוררות המשלים וגם לא לשנות ממנו. בית המשפט בחן את הטענה לפיה פסק הבוררות המשלים מנוגד לתקנת הציבור ודחה אותה באומרו, כי צדק הבורר בסוברו כי הפיצוי שנפסק לחזן, מעבר לפיצוי המוסכם, מגיע להם לא בשל נזק שנגרם להם כתוצאה מהפסקת הכרייה הבלתי חוקית, אלא כתוצאה מהפרת חוזה הכרייה על ידי נורדיה, אשר התחייבה לסייע לחזן ככל יכולתה להכשיר את פעולות הכרייה במקום, ולא עמדה בהתחייבותה. זאת ועוד נפסק, כי דחיית טענת הקיזוז בפסק הבוררות המשלים בדין יסודה, מאחר שהיה על נורדיה להיערך כראוי לכניסת חזן לקרקע במסגרת קיום החוזה, ואף לקטוף את הפרי בעוד מועד, ולהימנע מנטיעה מחודשת של הפרדס ביודעה את משמעות כניסתם של חזן לשטח.

12.

מכאן שתי בקשות רשות הערעור שלפני. בגדרה של הבקשה הראשונה, הנסבה על פסק הדין הראשון של בית משפט קמא, טוען המושב, כי יש לבטל חלקים מפסק הבורר המקורי. טענותיו מתמקדות כנגד קביעת הבורר כי המושב סיכל את האפשרות להכשיר את עבודות הכרייה של חזן בשטח הכרייה באמצעות היתרים כדין, וכי לפיכך מגיע להם "פיצוי מסוים". כמו כן טוען המושב כנגד קביעת הבורר, אשר הורה על מתן פיצוי לחזן בסך 800,000 ₪ בגין הפרת חובת המושב בענין זה, בהיותה נוגדת את תקנת הציבור.

13.

בבקשה השניה, אשר נסבה על פסק הדין השני, טוען המושב כי אף תוכנו של פסק הבוררות המשלים מנוגד לתקנת הציבור. לדבריו, חזן גרמו למושב נזק רב ביותר בכך שהרסו פרדס מניב, בעשותם כן ללא היתרים כדין וללא הסכמת המינהל. בפוסקו פיצוי לטובת חזן, התעלם הבורר מכך שלחזן לא הייתה זכות לעלות על הקרקע כל עוד לא היו בידיהם היתרים כדין, ולכן נורדיה לא היתה צריכה לצפות שהם יכנסו לקרקע באופן בלתי חוקי, ויהרסו אגב כך את הפרדס. למצער, היה מקום לקבוע את הפיצוי המגיע לנורדיה בעבור הנזק שנגרם מפעולת חזן, ולקזזו מהסכומים אותם חוייבו לשלם לו. קביעת הבורר כי לא מגיע לנורדיה כל פיצוי על עקירת הפרדס גובלת בהפרת תקנת הציבור ולכן דינה להתבטל.

14.

חזן טוענים מנגד כלפי שתי הבקשות, כי מ דובר

בסכסוך עסקי בין הצדדים אשר לא מתעוררות בו שאלות בעלות אופי ציבורי מיוחד, החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לעסקה. אין מ דובר

בפגיעה בתקנת הציבור, אלא במחלוקת פרטנית בין הצדדים, שאין להתערב בהכרעתה בידי הבורר.

15.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ראשית ייאמר, כי הבקשות נשוא הליך זה אינן עונות לתנאים המקדימים שיש לקיימם כדי לבוא בשערי בית משפט זה בענין של בוררות שהוכרע בבית המשפט המחוזי. בענין שלפנינו לא עולה שאלה עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים, שעשויה היתה להצדיק מתן רשות ערעור, ולא נדרשת התערבות שיפוטית גם משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (רע"א 3595/03 אברהם נ' אביעזר מושב עובדים , פסקה 7 (לא פורסמה, 23.6.04)).

16.

לגופם של דברים, אף מעבר לצורך, ייאמר כי לא נמצא פגם בפסק הבורר ובפסקי הדין של הערכאה דלמטה, אשר אימצה את עמדתו.

פסק הבורר אינו נגוע בפגם במובן קיום פגיעה בתקנת הציבור הכרוכה בקביעה כי על המושב לפצות את חזן על הפגיעה שנגרמה לו בהפרת התחייבות המושב כלפיו לעשות מאמץ לסייע בהכשרת עלייתם על הקרקע, וכרייה במקום. בפיצוי כזה אין משום פגיעה בתקנת הציבור, אלא ביטוי להפרת התחייבות חוזית, שחובת פיצוי קמה בצידה. כמו כן, אין למצוא פגם בהחלטת הבורר כי לא מגיע למושב פיצוי על עקירת הפרדס, בהינתן הטעם לפיו היה על המושב להיערך מראש לאפשרות כזו על פי התנאים שהוסכמו בהסדר החוזי בין הצדדים. המושב ניסה להיאחז בטענת עילת הביטול מחמת פגיעה בתקנת הציבור בדרך שאינה מתיישבת עם משמעות מושג זה בחוק ובהלכה הפסוקה, משמעות שאינה מתאימה למקרה בענייננו. גם יתר עילות הביטול שנטענו אינן מתקיימות במקרה זה, ויש לאמץ את פסק הבורר על שני חלקיו ואת פסקי הדין הראשון והשני של בית משפט קמא, אשר אימצו את פסקי הבורר על היבטיהם השונים.

17.

בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תשלם למשיבים את שכ"ט עורך דינם בסך 15,000 ₪.