רע"א 2177/04 עזבון המנוח משה גולדבליט ז"ל נ. חיים רובינשטיין

השופטת א' חיות:

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון) בו דחה בקשה לביטול פסק בורר אך הורה על תיקונו.

העובדות הצריכות לעניין

1.משה גולדבליט (להלן: המנוח ), ניהל עסקים משותפים עם המשיב מאז תחילת שנות החמישים. עסקיהם המשותפים של השניים כללו, בין היתר, שותפות בתחום שירותי ההובלה (להלן: השותפות ) וכן חברה בשם "צמיתות מפעלי בטון בע"מ" שעסקה במכירת מוצרי מוזאיקה (להלן: צמיתות ). עסקי השותפות ועסקי צמיתות היו שלובים אלו באלו ובין השתיים נחתם הסכם המקנה לשותפות בלעדיות בהובלת מוצריה של צמיתות. בשנת 1981 נמכרה צמיתות לחברה בשם "מחצבות חיפה בע"מ" (להלן: מחצבות ), ולאחר זמן מה הקים המשיב חברה חדשה, בבעלות משותפת עם מחצבות - צמיתות 81 בע"מ (להלן: צמיתות 81 ). צמיתות 81 המשיכה את פעילותה של צמיתות, תוך שהיא נהנית מן המוניטין שזו צברה במהלך השנים. בדומה להסכם הבלעדיות שהיה קיים בין צמיתות לשותפות נחתם הסכם בלעדיות גם בין השותפות לצמיתות 81, להובלת מוצריה של צמיתות 81.

2.המנוח נפטר באפריל 1993 ובין יורשיו למשיב נתגלעו מחלוקות קשות בעניינים הנוגעים לעסקים המשותפים של השניים. כתוצאה מכך הגיש המשיב בשנת 1994 בקשה לפירוק השותפות, ואילו עזבונו של המנוח, באמצעות אחת מיורשותיו (להלן: העיזבון ), הגיש מצידו תביעה כנגד המשיב. בתביעתו עתר העיזבון לקבלת פיצוי בגין אובדן מוניטין השותפות, לקבלת מחצית מהכנסותיו של המשיב מעבודתו בצמיתות 81 וכן לקבלת הוצאות רכב המגיעות למנוח, על פי הנטען, בגין השנים 1981-1990. ביום 20.6.1994 החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' גילאור) על פירוק השותפות ומינה ככונסי נכסים את רו"ח בן-מנחם ואת עו"ד שרויאר. בית המשפט אף מינה את עו"ד שרויאר ל"בדיקת התביעות הדדיות שיש לשותפים אחד כלפי משנהו" וקבע כי הוא יהיה רשאי במידת הצורך לבקש הוראות בעניין זה מבית המשפט. לאחר כחמש שנים התפטר עו"ד שרויאר מתפקידו ולבקשת הצדדים מינה בית המשפט את עו"ד מרדכי ריבק כבורר מוסכם תחתיו (להלן: הבורר ).

פסק הבוררות

3.פסק הבוררות ניתן על ידי הבורר ביום 19.2.2003 ולפיו נדחתה תביעתו של המשיב במלואה ואילו תביעת העיזבון נתקבלה באופן חלקי. הבורר קיבל את טענת העיזבון כי סמוך לפירוק השותפות פעל המשיב בחוסר תום לב ופגע במוניטין של השותפות, בין היתר בכך שביטל את הסכם הבלעדיות שנחתם בין השותפות לצמיתות 81. עם זאת קבע הבורר, כי אין בידו לאמץ את ה"תוצאות הכספיות המפליגות" אשר ננקבו בחוות דעת המומחה שהגיש העיזבון (להלן: המומחה ) ופסק כי "הדרך הראויה ביותר לקביעת גובה הנזקים שנגרמו לעזבון בגין חיסולה ודרך חיסולה של השותפות, הוא בדרך של 'אומדנא דדייני'". על בסיס האמור אמד הבורר את הנזקים שנגרמו למוניטין של השותפות והעמידם על סך של 1,021,000 ₪, המהווה 15% מהסכום שקבע המומחה. כמו כן, קיבל הבורר את תביעת העיזבון להשבת הוצאות אחזקת הרכב בגין התקופה שבין 1981 ועד 1990, בסך של 201,695 ₪, אך דחה את תביעתו לקבלת סכומים הנובעים מעבודתו של המשיב בצמיתות 81. לבסוף חייב הבורר את המשיב לשלם לעיזבון את הוצאות הבוררות ושכר טרחת עורך-דין. בפסק הבוררות הודגש כי כל הסכומים בהם חוייב המשיב נכונים למועד מתן הפסק.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לאישור פסק הבוררות, ואילו המשיב מצידו הגיש בקשה לביטולו.

פסק-דינו של בית משפט המחוזי

4.בפסק-דינו מיום 2.2.2004 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב לביטול פסק הבורר, אך קבע כי נפלו בו שני ליקויים המצדיקים התערבות. את עמדתו לפיה יש לבטל את הפסק, שכאמור נדחתה, ביסס המשיב על עילות הביטול המפורטות בסעיפים 24(1) ו-24(2) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק ), בדבר מתן פסק בהעדר הסכם בוררות בר-תוקף ומתן פסק על ידי בורר שלא התמנה כדין. המשיב טען בהקשר זה כי עו"ד ריבק, כמי שבא בנעליו של עו"ד שרויאר, לא פעל כבורר משום שעו"ד שרויאר מונה על ידי בית המשפט המחוזי ככונס נכסים בלבד. בדחותו טענות אלה קבע בית משפט קמא כי גם "אם בתחילת הדרך לא ניתן היה לומר כי כבוד השופטת גילאור מינתה "בורר", אני סבור כי הצדדים עצמם, בהתנהגותם ובהתייחסותם כלפי עו"ד שרויאר, הביעו הסכמתם להתדיין בפניו כבורר, וכך גם לא יכולה להיות מחלוקת שעו"ד מרדכי ריבק כבר מונה כבורר כדת וכדין". כן דחה בית משפט קמא טענות נוספות שהעלה המשיב בעניין בטלות הפסק מכוח סעיפים 24(6) ו-24(7) לחוק הבוררות, שעניינם חובת הבורר לנמק את הפסק ולפסוק לפי הדין. בית משפט קמא קבע כי הצדדים לא התנו על הוראות התוספת לחוק הבוררות ועל כן הבורר לא היה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין. מאותו הטעם, כך נקבע, לא היה הבורר חייב לנמק את פסקו, ועל כל פנים, כך הוסיף בית משפט קמא וקבע, פסק הבורר מנומק כדבעי. הטענה כי יש לבטל את הפסק משום שהבורר "לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו", כעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, נדחתה אף היא ונקבע כי הטענה שהעלה המשיב בהקשר זה הינה טענה "ערעורית" שאין להידרש לה.

יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא כי נפלו בפסק הבורר שני ליקויים המצדיקים את תיקון הפסק. הליקוי הראשון נובע מהחלטת הבורר להרחיב את "מתחם הזמן" לעניין החיוב בהוצאות אחזקת הרכב באופן המחיל אותו על התקופה שתחילתה בשנת 1981. בית משפט קמא קבע כי החלטה זו עומדת בניגוד למעשה בית-דין שקם בין הצדדים והפנה בעניין זה להסכם פשרה שנקשר ביניהם וקיבל תוקף של פסק דין ביום 16.10.1988, ובו הוסכם כי "בכפוף לאמור לעיל אין לצדדים כל תביעות ודרישות זה כלפי זה". בית המשפט קבע כי טענת העיזבון לפיה כאשר חתם המנוח על הסכם הפשרה לא היו ידועות לו העובדות שבבסיס התביעה דנן, יכולה היתה לכל היותר לשמש עילה לביטול הסכם הפשרה, אך משנותר ההסכם על כנו וקיבל תוקף של פסק דין הוא מקים מעשה בית-דין בין הצדדים ולא היה מקום לסטות ממנו. מטעמים אלו קבע בית משפט קמא כי חיוב העיזבון בגין ראש הנזק של אחזקת רכב נוגד את תקנת הציבור והורה על ביטולו מכוח סעיף 24(9) לחוק. ליקוי נוסף בו מצא בית משפט קמא להתערב נוגע לראש הנזק של "אובדן מוניטין". בעניין זה עמד בית משפט קמא על כך שביום 2.10.2000 התיר הבורר לעיזבון לתקן את כתב התביעה בראש נזק זה לסכום העולה על 500,000 ₪, למרות התנגדות המשיב אשר טען כי הסכמתו לקיום הבוררות בגין אותו ראש נזק הותנתה מלכתחילה בהגבלת התביעה כדי הסכום האמור. בית משפט קמא קיבל את גרסתו של המשיב וקבע כי החלטת הבורר בדבר תיקון כתב התביעה נעשתה תוך חריגה מסמכות. בהתאם הורה בית משפט קמא לתקן את פסק הבורר גם בנקודה זו, מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות, וקבע כי הסעד בגין אבדן המוניטין יעמוד על 500,000 ₪ בלבד. עם זאת, דחה בית משפט קמא את טענותיו האחרות של המשיב לעניין אובדן המוניטין, בין היתר בשל היותן טענות "ערעוריות" לפי טיבן. לבסוף הפחית בית משפט קמא למחצית את חיובי הבורר בגין הוצאות הבוררות ושכר טרחת עורך- דין. ביום 3.2.2004 אישר, אפוא, בית משפט קמא את פסק הבורר בכפוף לתיקונים המפורטים לעיל.

5.העיזבון הגיש לבית משפט קמא בקשה לתיקון טעות סופר ובה עתר לכך שבית המשפט יורה כי "הסכום המתוקן" בסך של 500,000 ₪, הנוגע לאובדן מוניטין השותפות, ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. ביום 15.2.2004 דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו כי בפסק דינו לא ראה להתערב בנושא ההצמדה והריבית ועל כן נשארה בעינה פסיקת הבורר לפיה כל הסכומים בהם נקב נכונים למועד מתן הפסק. בית המשפט הוסיף וציין באותה החלטה כי התיקון המבוקש חורג מגדר "טעות" כהגדרתה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבכאן.

טענות הצדדים

6.העיזבון טוען כי בית משפט קמא תיקן את פסק הבורר ביוזמתו ובניגוד לעקרונות דיני הבוררות לפיהם אין להתערב בפסק הבוררות אלא בהתקיים איזו מעילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות אותן יש לפרש בצימצום. בעניין שלילת הפיצוי בגין אחזקת רכב נטען, כי הבורר התיר לעיזבון לתבוע בגין ראש נזק זה גם לגבי התקופה שקדמה לפסק הדין מאוקטובר 1988, לאחר שקיבל את הטענה כי בעת חתימת הסכם הפשרה לא ידע המנוח את העובדות המקימות לו זכות תביעה בשל הונאה שהונה אותו המשיב. העיזבון מוסיף וטוען, כי קביעתו זו של הבורר אינה נוגדת את הדין המהותי, וכי מכל מקום, הבורר אינו כבול לדין המהותי ועל כן שגה בית משפט קמא בכך שהתערב בקביעות הבורר בעניין זה. אשר להגבלת סכום הפיצוי בעניין ראש הנזק הנוגע ל"אובדן מוניטין" נטען, כי המשיב לא העלה טענות בעניין זה ועל כן שגה בית משפט קמא בהידרשו לכך. לגוף הדברים טוען העיזבון כי הנחת היסוד, לפיה התנה המשיב את הסכמתו להתדיין בבוררות בכך שסכום התביעה בגין ראש נזק זה יוגבל ל-500,000 ₪, הנחה מוטעית היא. העיזבון טוען כי הסכמת המשיב לקיום הבוררות ניתנה עוד בטרם הוגשה תביעתו, וכי לכתחילה התבססה התביעה על "הערכה גסה" ורק לאחר שהתקבלה בקשתו למתן חשבונות היה בידיו לתקנה. העיזבון מוסיף וטוען כי מכל מקום גם לשיטת בית משפט קמא יש להוסיף ל"סכום המתוקן" בסך 500,000 ₪ הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק הבורר, באופן המעמיד את הסכום המשוערך על 978,492 ₪. על כן שגה בית משפט קמא בכך שלא נעתר בעניין זה לבקשה לתיקון טעות סופר.

7.המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועותר לדחיית הבקשה. לטענת המשיב העיזבון אינו מעלה לדיון כל שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי ובהתאם להלכה הנוהגת די בכך כדי לדחות את הבקשה. כן טוען המשיב, כי בית משפט קמא קבע שפסק הבורר גרם לו לעיוות דין, אך עשה חסד עם העיזבון ולא ביטל את הפסק כולו, ככל הנראה מתוך רצון לסיים את ההליכים שהחלו בין הצדדים לפני כעשור. המשיב מוסיף וטוען כי יש לדחות את טענות העיזבון גם לגופן. לטענת המשיב נכונה קביעת בית משפט קמא לפיה פסיקת הבורר בגין אחזקת רכב מנוגדת לפסק דינו של בית משפט המחוזי מיום 16.10.1988, והוא טוען כי התעלמותו של העיזבון מפסק דין זה עולה כדי ביזיון בית המשפט ואילו התעלמות הבורר ממנו, תוך סטיה מהחלטות שניתנו על ידי קודמו, עו"ד שרויאר, עומדת בניגוד לתקנת הציבור. עוד טוען המשיב כי העיזבון לא הוכיח שהמנוח לא ידע על דבר הסכומים שקיבל המשיב בגין אחזקת רכב, וכי לכל היותר היה בידי העיזבון לעתור לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין על בסיס טענה זו. המשיב מוסיף וטוען כי יש לדחות את טענות העיזבון בעניין תיקון הפסק בעילת אובדן המוניטין. לטענתו יש לדחות את הטענה לפיה נדרש בית משפט קמא לטענה שלא הועלתה על ידו, והוא מפנה בעניין זה לבקשתו לביטול פסק הבורר בה התבקש בין היתר ביטולן של החלטות ביניים שניתנו על ידי הבורר, ובהן החלטתו בעניין תיקון כתב התביעה מטעם העיזבון. עוד טוען המשיב, כי יש לדחות את טענת העיזבון לפיה סכום התביעה לא נקצב טרם העברתה לבורר והוא מפנה בעניין זה לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לפיהן הליך פירוק השותפות הפך במהלך השנים ומכוח התנהגות הצדדים להליך בוררות וכי בעת שמונה עו"ד ריבק לבורר כבר הוגדרה מסגרת סמכותו בכתבי הטענות. אשר לשאלת הריבית וההצמדה טוען המשיב כי בית משפט קמא תיקן את הסכום הפסוק זאת ותו לא. על כן, לשיטתו, הסכום שקבע בית משפט קמא (500,000 ₪) הינו בערכי מועד מתן פסק הבורר. המשיב מוסיף ומציין בהקשר זה כי פסיקת הבורר בגין ראש הנזק של אובדן מוניטין גרמה לו עיוות דין חמור משום שנפסק למבקש מלוא שווי המוניטין של השותפות אף שחלקו בה לא עלה על 32% וכן משום שהבורר "גזר" את סכום הנזק באופן סתמי מחוות דעת שנפסלה על ידו ושם את עצמו כשמאי, בניגוד להלכה הנוהגת בעניין זה.

דיון

8.הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דין שעניינו ביטול או אישור פסק בוררות אינה ניתנת על דרך השיגרה אלא במקרים מיוחדים, בהם עולה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק למניעת עיוות דין (ראו: רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ , תק-על 2000(2) 319 (2000); רע"א 443/03 מעדי נ' פרידמן , תק-על 2003(3) 54, פסקה 7 (2003); רע"א 3595/03 אברהם נ' אביעזר מושב עובדים , תק-על 2004(2) 3179, פסקה 7 (2004)). לאחר שעיינתי בטענות העיזבון באתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים בענייננו אותם תנאים מיוחדים המצדיקים מתן רשות ערעור.

9.מסקנת בית משפט קמא בעניין חריגת הבורר מסמכות בכל הנוגע לראש הנזק של "אובדן מוניטין" נובעת מן הכלל לפיו אין לו לבורר כוח שיפוטי זולת הכוח שהקנו לו הצדדים בהסכם בוררות בכתב (ראו רע"א 3416/02 לידו כנרת בע"מ, טבריה נ' מקורות חברת מים בע"מ , פ"ד נו(6) 631, 636 (2002)). במקרה שלפנינו לא נחתם בין הצדדים הסכם בוררות מפורט ממנו ניתן ללמוד על היקף הסמכות שביקשו הצדדים להקנות לבורר בסכסוך שביניהם. עו"ד שרויאר מונה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 20.6.1994 ככונס נכסים של השותפות ובמהלך הזמן, כך קבע בית משפט קמא, "התנהגותם והתייחסותם של הצדדים לעו"ד שרויאר יצרה הסכם בין הצדדים לעניין מעמדו של עו"ד שרויאר כבורר". עו"ד שרויאר התפטר מתפקידו לאחר כחמש שנים ובמקומו מינה בית המשפט כבורר את עו"ד ריבק. בפני עו"ד ריבק הונחו התביעות ההדדיות שהוגשו על ידי הצדדים בשעתו לכונס הנכסים עו"ד שרויאר ותביעות אלה הן המשרטטות, אפוא, את גדר הסמכויות של הבורר במקרה דנן (ראו והשוו: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך א' 587 (מהדורה רביעית, תשס"ה) (להלן: אוטולנגי ); אורי שטרוזמן ספר הבוררות 156 (תשס"א)). אכן, ייתכנו מקרים שבהם התנהגות הצדדים מרחיבה או מצרה את סמכויות הבורר (ראו רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד , תק-על 2004(4) 2956, פסקה 13 (2004)), אך בענייננו אין חולק כי המשיב התנגד להגדלת סכום תביעת העיזבון ועל כן, לא היה בידי העיזבון להגדיל באופן חד צדדי על דרך של תיקון כתב טענותיו את סכום התביעה שעמד בפני הבורר. מכאן נובעת המסקנה כי קביעת בית משפט קמא בדבר חריגה מסמכות בדין היתה.

10.בעניין חיובו של המשיב בגין הוצאות רכב קבע בית משפט קמא, כאמור, כי הכרעת הבורר עמדה בניגוד לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מאוקטובר 1988, בו ניתן תוקף להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ולפיו ויתרו הם על תביעות הדדיות לגבי התקופה שלפני מועד זה. צדק בית משפט קמא בקובעו כי בורר אינו רשאי לפסוק בניגוד למעשה בית-דין אשר קם מתוקף פסק דין של בית משפט (ראו אוטולנגי (כרך ב'), 1019). כן מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא לפיה טענת העיזבון שהסכם הפשרה האמור נחתם מחמת טעות לא צריכה היתה להתברר בפני הבורר והעיזבון יכול היה, לכל היותר, לעתור לביטולו של אותו הסכם בבית המשפט. במאמר מוסגר יצוין כי בית משפט קמא תיקן את פסק הבורר מחמת קיומו של מעשה בית-דין מכוח העילה של תקנת הציבור, לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות, אך נראה כי ניתן היה להורות על התיקון גם תחת עילת הביטול הנוגעת לחריגה מסמכות, המפורטת בסעיף 24(3) לחוק (ראו אוטולנגי , שם). כך או כך, אין מקום למתן רשות ערעור בסוגיה זו.

גם בעניין הפרשי ההצמדה והריבית אותם, לפי הנטען, היה על בית משפט קמא להוסיף לסכום שפסק בגין אובדן מוניטין, לא הצביע העיזבון על קיומה של עילה למתן רשות ערעור לפי המבחנים הנוהגים עמנו בעניין זה.

סוף דבר

11.מן הטעמים המפורטים לעיל ומשלא מצאתי עילה המצדיקה בירור נוסף בערכאה זו, אציע לחברי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור ולחייב את העיזבון לשלם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בבקשה בסך של 20,000 ₪.

ש ו פ ט ת

השופט א' א' לוי :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין :

א.לאחר התלבטות מסוימת אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיעה חברתי. ראשית, כשלעצמי, הגם שאני ער לאסמכתאות שהביאה חברתי, מסופקני אם בקשת רשות ערעור על פסק דין שעניינו ביטול או אישור פסק בוררות נשקלת כקטגוריה הקרובה לזו של רשות ערעור בגלגול שלישי, דהיינו באותה משורה. כבר נזדמן לי לציין לאחרונה (רע"א 1285/05 אלון כהן נ' פרומודקס (טרם פורסם)), כי אף שמכבד אני עמדה זו שהובעה בבית משפט זה לא אחת, שעניינה צמצום התדיינויות סרק, מוצא אני טעם בהערותיה בנידון זה של פרופ' ס' אוטולנגי ( בוררות דין ונוהל מה' 4 כרך ב', 1241-1235), אשר הצביעה על כך שבפועל "רק ערכאה אחת נתנה את דעתה לסוגיה שבמחלוקת על פסקו של הבורר"; והבורר עצמו יכול שלא יהא משפטן האמון על הדין כל עיקר, על המשתמע. לדידי היחס לבקשות אלה הוא עניין של שיקול דעת, הטמון בעצם הצורך, על פי דין, ברשות ערעור לפי סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ו-1968, אשר מפנה לסעיף 19(ב) לחוק בית המשפט תשי"ז-1957 (כיום סעיף (41)(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984).

ב.הנושא שהטרידני בתיק לגופו היתה השאלה באשר להפרשי ההצמדה והריבית. זאת מן הטעם הבא: אכן, כפי שמציינת חברתי, "לא היה בידי העיזבון להגדיל באופן חד צדדי על דרך של תיקון כתב טענותיו את סכום התביעה שעמד בפני הבורר". לפיכך הפחית בית המשפט המחוזי את הסכום שקבע הבורר בעניין מוניטין מ-1,021,000 ₪ ל-500,000 ₪. את הסכום 1,021,000 ₪ גזר הבורר באומדן כ-15% מתוצאת חוות דעתו של רואה חשבון, וסכום זה – על כך אין חולק – היה נכון ליום פסק הבורר (19.2.03), דבר שהוטעם על-ידי הבורר יותר מפעם, ונשא הפרשי הצמדה וריבית מאז בלבד. משנתבקש בית המשפט קמא על-ידי המבקש

לתקן "טעות" על פי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (ואגב, בצדק ציין המשיב כי המבקש לא טרח להזכיר זאת בבקשה הנוכחית) ולהצמיד את הסכום ליום התביעה (2.10.95), סבר כי המדובר בתיקון החורג מ"טעות" והריהו תיקון מהותי, שכן הוא עצמו – בית המשפט המחוזי – לא התערב כל עיקר בנושא ההצמדה והריבית שבפסק הבורר. ואם בתיקון מהותי עסקינן, יכול זה להיעשות רק על דרך של ערעור. הדעת נותנת, כי השינוי שערך בית המשפט בקשר לסכום היה על פי עילת סעיף 24(3) לחוק הבוררות, קרי, כי בעניין זה חרג הבורר מן הסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות (אמנם בית המשפט לא ציין זאת). עתה ניצבת בפנינו השאלה, האם בהקטינו את הסכום ל-500,000 ₪ מתוך הסכום שקבע הבורר, אין נופלת גם אימרתו של הבורר בפסקו באשר לגיבוש הסכום בערכים של מועד פסק הדין. השאלה אכן איננה תיקון טעות לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, ובכך צדק בית המשפט קמא. ואולם, שקלתי היש מקום, בהמשך להחלטתו של בית המשפט קמא, להורות כי ייבדק הסכום של 500,000 ₪ על-ידי הבורר, לעניין ההצמדה והריבית; זאת - משנשתנתה במידה מסוימת תשתיתו של הסכום, שאינה עוד אומדן גרידא אלא נגזרת מהגבלת סכום התביעה. השאלה שהטרידתני היתה האם הדבר מוצדק בנסיבות, בשעה שכפי שמציין המשיב, הסכום 1,021,000 ₪ נקבע לפי אומדן באחוז מחוות דעת שנפסלה , ואף למשיב עצמו טענה באשר לנתח היחסי של המבקש במוניטין, שלשיטתו הריהו 32% בלבד. בכך התלבטתי, ולא בקלות החלטתי להצטרף לחוות דעתה של חברתי. אני עושה כן, מן הטעם שכלל הנסיבות במקרה דנן אינו מצדיק התערבות בפסק הדין. אכן, לעניינה של טענת הנתח היחסי קבע בית המשפט קמא כי המדובר בטענה "ערעורית" ואשר על כן עליה להידחות; אך אילו באנו לשוב ולתקן בהקשר ההצמדה והריבית, ואף בהיעדר בקשה נגדית, דומני שהיה עלינו ליתן גם למשיב את יומו על דרך תגובה לבקשה בפני הבורר בהקשר לנתח היחסי. חוששני כי פתיחתה של יריעה רחבה זו אין לה מקום בתיק זה, ומשמעה הליכים במסגרת הבוררות ומעבר לה שישובו ויתגלגלו עוד שנים. זאת שעה שעל פי מכלול התיק, איני סבור כי במצב הנוכחי נגרם עוול המצדיק זאת. בנסיבות לא הייתי עושה צו להוצאות.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בהחלטתה של השופטת א' חיות.