רע"א 11093/08 ירון אביב נ. מושב גיתית - כפר שיתופי של משק חירות

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 8.9.2008 בה.פ. 242/06 ( כבוד השופט ע' עיילבוני ) אשר דחה את בקשתו של המבקש לביטול פסק משקם מיום 14.12.2005 ופסק משקם משלים מיום 5.4.2006, שניתנו שניהם על ידי עו"ד אליהו בן-ישראל (להלן בהתאמה –

פסק המשקם , הפסק

המשלים

ו המשקם ).

העובדות על פי בית המשפט המחוזי

1.

המבקש ומשפחתו הינם מראשוני המשיבה 1, מושב גיתית שהינו אגודה שיתופית (להלן – האגודה ). המבקש היה חבר באגודה בין השנים 1975-1983 ובמהלכן ניהל במסגרת האגודה משק חקלאי רווחי ושיווק את כל תוצרתו החקלאית באמצעותה.

האגודה ניהלה כרטסת חשבונות עבור המבקש, בה נרשמו כל זכויותיו משיווק תוצרתו החקלאית וחובותיו (להלן – כרטסת החשבונות ). בשל חילוקי דעות שהתגלו בין המבקש לבין האגודה, נאלץ המבקש לפרוש בשנת 1983 מחברותו בה.

2.

נוכח העובדה שכרטסת החשבונות של המבקש הצביעה על יתרה שלילית, דבר שלטענת המבקש נבע מכך שהאגודה חייבה אותו בחיובים פיקטיביים, הגישה האגודה נגד המבקש תביעה כספית בפני רשם האגודות השיתופיות לתשלום של 9,321,649 שקלים ישנים נכון ליום 28.2.1985 בצירוף ריבית בשיעור של 20% לחודש מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל כפי שנהוג בין האגודה לבין חבריה, או לחילופין, לחייב את המבקש בהפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכום הנ"ל. ביום 23.2.1989 קבע הבורר מטעם רשם האגודות השיתופיות, עו"ד יעקב שר-אל, כי על המבקש לשלם לאגודה סך של 9,321 ש"ח בתוספת הריבית הנהוגה באגודה, זאת מיום 1.3.1985 ועד מועד התשלום בפועל.

3.

בעקבות עתירה אותה הגיש המבקש לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, הורה רשם האגודות השיתופיות לתקן את כרטסת החשבונות של המבקש באופן שיימחקו כל החיובים הפיקטיביים וחשבונו של המבקש יזוכה בגין שיווק התוצרת החקלאית. או אז התברר כי לפי כרטסת החשבונות המעודכנת, האגודה היא זו שחייבת כסף למבקש. בעקבות זאת, ביום 28.2.1989 הגיש המבקש תביעה כספית לרשם האגודות השיתופיות נגד האגודה על סך של 143,248 ש"ח בניכוי התשלום למס הכנסה, בתוספת הריבית הנהוגה באגודה כאמור עד ליום התשלום בפועל. ביום 18.11.1996 הגיעו הצדדים להסכם פשרה בקשר לתביעות ההדדיות המתנהלות ביניהם לפני רשם האגודות השיתופיות (להלן – הסכם הפשרה ). במסגרת הסכם הפשרה נדחתה תביעתה של האגודה כנגד המבקש ואילו תביעתו של המבקש כנגד האגודה התקבלה באופן שהאגודה חייבת למשפחתו של המבקש את הסכום הנקוב בכתב התביעה המתוקן שהגיש בשערוך על פי ערכו ביום הגשת התביעה. ביום 17.12.1996 נתן רשם האגודות השיתופיות תוקף של פסק דין חלוט להסכם הפשרה (להלן – פסק הרשם ).

4.

בעקבות הליכי השיקום שנערכו באגודה מכוח חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב – 1992 (להלן – חוק ההסדרים ), ביום 14.12.2005 ניתן פסק המשקם, במסגרתו שוערך חוב האגודה למבקש. עוד נקבע בפסק המשקם כי הואיל והמבקש לא המציא נתונים מספקים אודות שיעור הריבית הנהוגה באגודה הרי ששערוך "החוב הכללי" בוצע על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 (להלן – חוק פסיקת ריבית ). המבקש השיג על פסק המשקם בטענה כי יש לשערך את חוב האגודה כלפיו בהתאם לריבית הנהוגה באגודה ולא לפי חוק פסיקת ריבית. המשקם דחה את ההשגה בפסק המשלים מיום 5.4.2006, בקובעו כי בהעדר נתוני הריבית שהיו נהוגים באגודה, יש לשערך את חוב האגודה כלפי המבקש לתקופה שבין 28.2.1989 ועד 31.12.1991 לפי חוק פסיקת ריבית.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

5.

משנדחתה השגתו של המבקש, הגיש הוא בקשה לביטולם של פסק המשקם והפסק המשלים (להלן – בקשת הביטול ). במסגרת בקשת הביטול, טען המבקש כי פסק המשקם והפסק המשלים מתערבים במנגנון השערוך שעוגן בפסק הרשם שהינו פסק דין חלוט ולכן לא ניתן להתערב בו. לטענתו, פסק הרשם קבע הלכה למעשה כי חובהּ של האגודה כלפי המבקש ישוערך לפי הריבית הנהוגה באגודה, כפי שניתן ללמוד מפסק הרשם שקבע כי תביעתו של המבקש התקבלה במלואה . בנוסף, טען המבקש כי סעיפים 17(ג)-(ד) לחוק ההסדרים אינם מסמיכים את המשקם להתערב בסעדים שנקבעו בפסק דין חלוט. לבסוף, טען המבקש כי את הסכם הפשרה יש לפרש לאור הנסיבות החיצוניות לו, אשר מעידות כי שיעור הריבית אשר הייתה נהוגה בין האגודה לחבריה עמד על 20% לחודש.

6.

המשיבה 2, שהינה הנושה העיקרית של האגודה, התנגדה לבקשת הביטול. ראשית, טענה המשיבה 2 כי פסק הרשם כלל אינו קובע את מנגנון השערוך אלא יש בו קביעה אחת בלבד והיא שחוב האגודה למבקש יהיה בסכום הנקוב בכתב התביעה. לפיכך, טוענת היא כי אין בסיס לטענת המבקש לפיה המשקם התערב בסעדים שקבע פסק דין חלוט. בנוסף, טענה המשיבה 2 כי המשקם פעל במסגרת סמכותו על פי מנגנון השערוך שמעוגן בסעיף 17 לחוק ההסדרים. לבסוף, טענה המשיבה 2 כי נטל הראיה להוכחת הריבית הנהוגה באגודה היה על המבקש כמי שתבע את חובו ומשלא הרים את הנטל האמור אין לו אלא להלין על עצמו.

7.

בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח הנסיבות שקדמו לחתימת הסכם הפשרה ולנוכח הוראות חוק ההסדרים ביחס לאופן שיערוך החוב להסדר, אין מנוס אלא לערוך אבחנה בין שערוך החוב בתקופה שקדמה לתאריך 31.12.1991 לבין שערוך החוב בתקופה שלאחר מכן. באשר לתקופה שקדמה לתאריך 31.12.1991 הנסיבות האופפות את הסכם הפשרה מצביעות על כך שכוונת הצדדים הייתה לערוך את השיערוך של החוב לפי הריבית הנהוגה באגודה. עם זאת, שונה הוא מצב הדברים ככל שעסקינן בתקופה שלאחר מכן בשל כניסתו לתוקף של חוק ההסדרים. לגבי תקופה זו יש לפרש את הסכם הפשרה לאור חוק ההסדרים ולכן יש לשערך את החוב מיום 31.12.1991 ועד יום התשלום בפועל לפי הוראות סעיפים 17(ג)-(ד) לחוק ההסדרים.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

8.

טענותיו של המבקש בבקשה שלפניי דומות בעיקרן לטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי. נימוקו העיקרי של המבקש שבגינו סבור הוא כי יש ליתן לו רשות ערעור הינו כי הבקשה מעלה לדיון שאלה עקרונית - האם המשקם מוסמך להתערב ולשנות סעדים שהוענקו בפסק דין חלוט, כאשר המבקש שב על טענתו כי סעיפים 17(ג)-(ד) לחוק ההסדרים אינם מסמיכים את המשקם להתערב בתוצאותיו של פסק דין חלוט.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים.

10.

על פי סעיף 29 לחוק ההסדרים, ערעור על החלטה לפי סעיף 28 לחוק זה יהיה על פי חוק הבוררות, התשכ"ח – 1968. משמעות הדבר היא כי יש לבקש רשות ערעור על החלטה כאמור. פעמים רבות שב בית משפט זה על ההלכה לפיה רשות ערעור על פסקי דין והחלטות של הערכאות הדיוניות בענייני בוררות, לרבות כאלו הנוגעים לפסקי משקם, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. רשות ערעור כאמור תינתן במקרים חריגים בלבד, כאשר מתעוררת שאלה עקרונית-ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבות על מנת למנוע עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3595/03 אברהם נ' אביעזר מושב עובדים בע"מ (לא פורסם, 23.6.2004); רע"א 239/04 הודיה מושב להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' ארגון מושבי הדרום והמרכז אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, 18.7.2005); רע"א 6355/03 מזרחי נ' מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 7.8.2005)].

11.

איני סבור כי במקרה שלפניי מתקיימים המבחנים המצדיקים מתן רשות ערעור ודי היה בכך כדי להביא לדחייתה של הבקשה. למעלה מן הצורך, סבורני כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הסכם הפשרה (נספח ג' לבקשה) לא אימץ את כתב התביעה ככתבו וכלשונו אלא קיבל את סכום התביעה הנקוב בכותרתו של כתב התביעה כשהוא משוערך ליום הגשת התביעה. לכן, הסכם הפשרה, כמו גם פסק הרשם (נספח ד' לבקשה), מלכתחילה לא קבעו את מנגנון השערוך שיחול על חובה של האגודה כלפי המבקש. לפיכך, החלטת המשקם לא התערבה בסעד שהוענק בפסק הרשם אלא אך מילאה אותו בתוכן ומימשה אותו במובן זה שהיא ערכה את השערוך שעליו הורה פסק הרשם .

12.

לאור האמור לעיל, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משנדחתה הבקשה, מתייתר גם הצורך לדון בבקשותיהם של המשיבים 6-7 לפטור אותם מהשתתפות בהליכים לפני בית משפט זה. לבסוף, משלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.