רע"א 4498/05 אורן כהן נ. שלמה גרדנר

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' סגנית הנשיא, רות שטרנברג-אליעז), אשר קיבל את בקשת המשיב לאישור פסק בורר. במסגרת זו, משיג המבקש גם על החלטה אחרת שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי באותו הליך, לפיה לא היה מקום להשמעת עדים.

2.ביום 25.1.04 פנה המשיב לבית המשפט המחוזי, בבקשה לאישור פסק בוררות מיום 9.2.03. המבקש הגיש "תשובה" לבקשת האישור, המהווה, למעשה, בקשה לביטול פסק הבורר. בקשת הביטול הושתתה על עילות שונות מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח -1968, וביניהן העילה כי לא היה הסכם בוררות בר תוקף בין הצדדים, וזאת במסגרת סעיף 24(1) לחוק.

3.אין מחלוקת, כי מלבד העילה על פי סעיף 24(1) לחוק הבוררות שאינה כפופה ללוח זמנים מחייב, איחר המבקש את המועד בהגשת בקשת הביטול ככל שהיא עוסקת בשאר עילות הביטול (סעיף 27(ד) לחוק הבוררות) . ביום 24.10.04, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד, ובה ביקש אורכה לתשלום האגרה, וביום 9.11.04, נתן כב' הרשם אילן שילה אורכה לתשלום את האגרה בתוך 7 ימים. החלטה בעניין הארכת המועד, לא ניתנה.

4.ביום 15.2.05 הגיש המבקש בקשה להזמנת עדים, אשר תצהיריהם צורפו לבקשת הביטול. ביום 16.2.05 קבע בית המשפט כי "אין מקום להשמעת עדים בשלב זה", אולם יחד עם זאת, הורה להפקיד בידי בית המשפט את שטר הבוררות המקורי עד ליום 10.3.05. ביום 29.3.05, קיים בית המשפט דיון בבקשות, ונשמעו ראיות הנוגעות לפלוגתא בין הצדדים בדבר קיומו של הסכם בוררות בר תוקף בין הצדדים. באותו יום, ניתן גם פסק הדין נשוא בקשה זו.

5.בית המשפט המחוזי הבהיר, תחילה, כי, להוציא עילת הביטול העוסקת בהעדר קיומו של הסכם בוררות בר-תוקף שאינה תלויית-מועד, חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר ביחס לשאר עילות הביטול, וכי טרם ניתנה החלטה בבקשת המבקש להארכת המועד בעניין זה. בהמשך, פנה בית המשפט לבחון את עילת הביטול הנוגעת לשאלת קיומו של הסכם בוררות תקף במקרה זה. במוקד הדיון בענין זה היה מסמך של בית דין צדק מלשכת הרב-מודיעין עילית (ע"ר), הנושא כותרת "שטר בוררין", והחתום על-ידי שני הצדדים. בחקירתו על תצהירו, הודה המבקש כי החתימה על השטר היא אכן חתימתו, אך טען כי אין היא מבטאת את הסכמתו לבוררות, וכי חתם על המסמך יחד עם חתימה על קבלות ומסמכים שונים שהמשיב דרש את חתימתו עליהם. המשיב טען לעומתו, כי המבקש חתם מרצונו החופשי על המסמך, וכי דווקא המבקש הוא זה שחפץ להתדיין בבוררות, בעוד הוא, המשיב, ביקש לתובעו בבית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע, כי עדותו של המבקש אינה מהימנה עליו, וכי היא סותרת מסמך בכתב ואת עדותו הסדורה של המשיב. מכאן פסק, כי המבקש לא הוכיח את עילת הביטול בגין היעדר הסכם בוררות בר תוקף. כן פסק, כי אין להיזקק לשאר עילות הביטול, הן מפאת האיחור בהגשת הבקשה לגביהן והן לגופן. לאור כל זאת, דחה בית המשפט את בקשת הביטול ואישר את פסק הבוררות.

6.טענתו המרכזית של המבקש בבקשה זו היא, כי, שלא כפי שנאמר בפסק דינו של בית המשפט קמא לעניין בקשת הארכת המועד, ניתנה ארכה על-ידי הרשם שילה לתשלום האגרה. כן הוא מעלה טענות מטענות שונות בדבר פגמים שנפלו, כביכול, בהליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי. לדבריו, שגה בית המשפט בכך שהעלה מיוזמתו את טענת האיחור במועד; בכך שלא התיר לו להעיד את מצהיריו; בכך שהתייחס באמון לתצהירים של מזכיר בית דין צדק ושל הבוררים, מבלי שאלו הוגשו כראייה, ומבלי שהמצהירים נחקרו על תצהיריהם; ובכך שהעלה את המשיב מיוזמתו לדוכן העדים, מבלי שקדם לכך תצהיר ומבלי שניתנה למבקש שהות להכין את החקירה; כן השיג על כך שבית המשפט לא נענה להצעת המבקש כי שני הצדדים ייחקרו בפוליגרף כדי להכריע אם "בכלל התקיים הליך בוררות", כלשון הבקשה.

7.בתגובתו לבקשה, סומך המשיב את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי על נימוקיה. הוא מוסיף, כי לא היה מקום להשמעת העדים, מאחר שהשאלה היחידה שעמדה על הפרק התייחסה לתוקפו של שטר הבוררות, ובעניין זה השטר הוגש, ובעלי הדין נחקרו אודותיו. עוד מציין הוא, כי טענת המבקש לפיה חתם על שטר הבוררות, אולם לא "נתכוון" לכך, היא טענה שהועלתה לראשונה בדיון שהתקיים בבית המשפט, בעוד שבבקשה לביטול הפסק כפר לחלוטין בחתימתו על מסמך כלשהו, פרט לאישורים על קבלת כספים. סתירה זו מצביעה על חוסר אמינות גרסתו.

8.דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי בבחינת בקשות רשות ערעור הנוגעות לביטול או לאישור פסקי בוררות, לא ניתנת רשות ערעור דרך שגרה, והיא שמורה למקרים מיוחדים, בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 3595/03 תמר אברהם נ' אביעזר מושב עובדים , תק-על 2004(2) 3179, 3181). לבקשת רשות ערעור זו אפשר ועשוי היה להיות טעם כלשהו, אילו הייתה מתקבלת בקשתו של המבקש להארכת המועד להגשת בקשת ביטול פסק הבורר בעילות ביטול שונות, מעבר לעילה הנוגעת לשאלת קיומו של שטר בוררין תקף. ברם, אין זה המצב העובדתי לאשורו. הרשם שילה נתן אך החלטה בה נתן למבקש אורכה של מספר ימים לתשלום האגרה. אין צריך לומר כי לא ניתן לראות בכך החלטה על הארכת מועד להגשת בקשת הביטול, העשויה להינתן אך מטעמים מיוחדים שיירשמו (סעיף 27(א) לחוק הבוררות). יתר על כן, אין כל נתון בחומר שלפנינו המצביע על כך שהמבקש שילם את האגרה שלצורך תשלומה ניתנה לו אורכה, ומשכך, לא ניתנה לזכותו החלטה המאריכה את המועד להגשת בקשת הביטול.

באשר לטעמים האחרים עליהם הצביע המבקש בבקשתו, שעניינם סדרי דיון והכרעות עובדתיות שנתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי, הרי שאלו אינם מעוררים כל שאלה מיוחדת, והוא לא טרח לנסות ולהסביר מדוע יש בהחלטות אלה של בית המשפט כדי לגרום לעיוות דין. למעלה מן הצורך, אציין אף לגופו של עניין, כי החלטת בית המשפט המחוזי בדבר תוקפו של הסכם הבוררות הינה ראויה, בהתבססה על שטר בוררין עליו חתום המבקש, ועל דחיית גרסתו כי חתם על המסמך מבלי משים כבלתי אמינה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪.