רע"א 10460/08 קמע הצפון בע"מ נ. סירגיי כץ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.11.2008 בע"א 4987/07 שהגיש המשיב ובע"א 4967/07, ערעור שכנגד שהגישה המבקשת (כבוד סגן הנשיא, השופט י' גריל וכבוד השופטים ע' גרשון ו י' וילנר ), אשר דחה את הערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 20.9.2007 בת"א 21281/01 (כבוד השופט א' אליקים ) אשר קיבל באופן חלקי את תביעתה של המבקשת והתביעה שכנגד שהגיש המשיב.

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקשת ניהלה מסעדה בשם "פריזמה" בשטח "חוצות המפרץ" (להלן – המסעדה ). המבקשת נוהלה על ידי ד"ר אחמד נעמה (להלן – ד"ר נעמה ). ביום 28.8.2001 נכרת בין המבקשת לבין המשיב הסכם (להלן – ההסכם ) לפיו מכרה המבקשת למשיב ציוד, מלאי ומצרכים שהיו במסעדה והתחייבה כי ד"ר נעמה יסייע למשיב, במסגרת חפיפה מקצועית, במהלך החודשיים הראשונים לתפעול המסעדה. המשיב התחייב לשלם למבקשת סכום של 90,000 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ עבור הציוד ותשלום נוסף עבור המלאי.

2.

ביום 11.9.2001 הגישה המבקשת כנגד המשיב תביעה כספית בסכום של 595,231 ש"ח בסדר דין מקוצר, שכן לטענתה למרות שמסרה לנתבע את הציוד והמלאי הוא לא שילם לה דבר, כאשר סכום תביעתה כלל גם סכום של 85,600 ש"ח (השווה ל- 20,000 דולר ארה"ב) - פיצוי בשל הפרת ההסכם. המבקשת הסכימה מרצונה לתת למשיב רשות להתגונן. המשיב טען להגנתו כי שילם למבקשת סך של 105,000 ש"ח (השווה ל- 25,000 דולר ארה"ב) בשקלים כמקדמה ביום כריתת ההסכם, וכן כי שילם למבקשת עבור המלאי סכום של 36,774 ש"ח וכי המבקשת אינה זכאית לתשלום נוסף שכן לטענתו בניגוד למוסכם המבקשת מכרה לו ציוד שאינו בבעלותה, ציוד שהוערך על ידי שמאי מומחה מטעם המשיב בשווי של 40,260 דולר ארה"ב. הוסיף לטעון המשיב כי ד"ר נעמה הפר את התחייבותו להעביר למשיב חפיפה מקצועית בחודשיים הראשונים לתפעול המסעדה ולכן לא רק שאינו חייב למבקשת כספים אלא היא זו שחייבת לו כספים היות שהוא שילם למבקשת סכום של 52,543 ש"ח ביתר (השווה ל- 11,826 דולר ארה"ב). המשיב תבע את הסכום שאותו שילם ביתר במסגרת תביעה שכנגד שהוגשה כנגד המבקשת וכנגד ד"ר נעמה ביחד ולחוד. בסיכומיו תיקן המשיב את הסכום הנתבע בתביעה שכנגד והעמידו על 21,975 ש"ח.

3.

ניסיונות פשרה וגישור שנערכו במהלך הישיבות המקדמיות לא צלחו ולכן המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים התבררו על דרך ההוכחות וחקירת עדים. בית משפט השלום קבע ממצאי מהימנות ולפיהם עדותו של המשיב עדיפה על עדותו של ד"ר נעמה וציין כי ד"ר נעמה "התפתל על דוכן העדים אך הסבר מספק לאי אמירת האמת לא ניתן על ידו...".

4.

לפיכך, קבע בית משפט השלום כי המבקשת הפרה את התחייבותה לפי סעיף 8 להסכם לפיו בתמורה לציוד וכלי ההגשה על פי רשימה מוסכמת ישלם המשיב סכום של 90,000 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ, היות שלא העבירה לידי המשיב את כל הציוד אותו התחייבה להעביר, בניגוד למצג שהציגה כלפיו לרבות בדרך מסירת רשימת ציוד למשיב, רשימה שהוכנה על ידי עובדת של המבקשת לפי הנחיותיו של ד"ר נעמה. נוסף על כך המבקשת מכרה למשיב ציוד שאינו שייך לה ואשר בפועל המשיב אינו יכול להיהפך לבעליו ולכן את שוויו של ציוד זה יש להפחית מסכום התמורה לה זכאית המבקשת.

5.

כמו כן, המשיב הגיש תצהיר של שמאי מומחה מטעמו אשר העריך את שווי הציוד שלא סופק למשיב בניגוד לסעיף 8 הנ"ל. המבקשת לא סתרה חוות דעת זו, לא הציגה גרסה נגדית ולאחר חקירתו הנגדית של השמאי המומחה הפכה חוות הדעת הנ"ל לגרסה היחידה באשר לשווי הציוד שלא סופק, אשר בהתבסס עליה קבע בית המשפט כי שווי הציוד שלא סופק למשיב הינו 34,998 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ.

6.

למעלה מכך נקבע כי ד"ר נעמה הודה כי המשיב שילם לו ביום כריתת ההסכם מקדמה בסך של 105,000 ש"ח, אולם ד"ר נעמה טען כי החזיר למשיב את הסכום הנ"ל עוד באותו היום היות שהצדדים נפגשו בהמשך היום במשרד עורך דין ולשם היה צריך המשיב להביא המחאה בנקאית על אותו הסכום. בית המשפט קבע כי טענתו של ד"ר נעמה הינה טענת הודאה והדחה המעבירה את נטל ההוכחה אל ד"ר נעמה אשר לא הרים את הנטל כאמור, היות שראשית, התשלום באמצעות המחאה בנקאית לא נזכר כלל בהסכם; ושנית, המבקשת או ד"ר נעמה אף לא העידו מטעמם את עורך הדין שבמשרדו התקיימה הפגישה הנ"ל כדי לתמוך בטענתם.

7.

עוד קבע בית משפט השלום כי על פי סעיף 9 להסכם ופרשנותו הנכונה, על המשיב לשלם למבקשת עבור כל המלאי שהיה במסעדה, סכום העומד על סך של 18,000 ש"ח.

8.

מעבר לכך קבע בית משפט השלום כי היות ששני הצדדים הפרו את ההסכם הרי שאף אחד מהם אינו זכאי לפיצוי מוסכם.

9.

לבסוף קבע בית משפט השלום כי עדותו של ד"ר נעמה באשר לסיבה בגינה לא קיים את חובתו להעביר חפיפה מקצועית למשיב במשך החודשיים הראשונים לתפעול המסעדה על פי הקבוע בסעיף 6 להסכם, אינה אמינה ולפיכך חייב את המבקשת ואת ד"ר נעמה ביחד ולחוד בסכום של 42,700 ש"ח.

10.

לבסוף קבע בית משפט השלום כי מסכום התמורה החוזית של 90,000 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ, השווה לסכום של 449,631 ש"ח לפי כתב תביעתה של המבקשת, יש להפחית את שווי הציוד שלא סופק למשיב בסכום של 34,988 דולר ארה"ב (השווה ל- 174,796 ש"ח לפי שער הדולר ושיעור המע"מ ביום הגשת התביעה). יוצא אפוא שיש להעמיד את יתרת החובה של המשיב כלפי המבקשת, לפני ההפחתות והתוספת שלהלן, על סך של 274,835 ש"ח. מסכום זה יש לנכות את שני הסכומים שכבר שילם המשיב למבקשת - 105,000 ש"ח ו 36,774 ש"ח - כך שיתרת החובה של המשיב כלפי המבקשת הועמדה על סכום של 133,061 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. לסכום זה

הוסיף בית המשפט 18,000 ש"ח לזכות המבקשת בשל התמורה לה היא זכאית בגין מלאי המסעדה, ולכן הסכום לו זכאית המבקשת לקבל מהמשיב נקבע על סך של 151,061 ש"ח. מסכום זה הופחת הפיצוי לו זכאי המשיב בגין אי העברת חפיפה מקצועית כאמור, ולכן הסכום אותו חב המשיב למבקשת הועמד בסיכומו של דבר על סך של 108,361 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.9.2001 ועד ליום התשלום בפועל, כאשר נקבע כי סכום זה כבר כולל את סכום התביעה שכנגד.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

11.

המשיב והמבקשת לא השלימו עם פסק דינו של בית משפט השלום ולכן הגישו ערעור וערעור שכנגד - בהתאמה. טענותיהם של הצדדים בפני בית המשפט המחוזי לא צורפו לבקשה שלפניי והן אף לא עולות מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי או מפסק דינו. בית המשפט המחוזי דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד בנימוק כי לא מצא כל טעות בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום ובמסקנותיו המשפטיות שנשענו על אותן קביעות עובדתיות.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

12.

המבקשת לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולכן הגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. טענתה העיקרית של המבקשת היא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנומק ושרירותי ולכן היא מבקשת כי בית משפט זה יבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ויתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

דיון והכרעה

13.

הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)]. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים היות שהיא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים.

14.

למעלה מכך, גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. אין בידי לקבל את הטענה לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנומק. בית המשפט המחוזי נימק את דחיית הערעורים בכך שלא מצא כל טעות בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום ומסקנותיו המשפטיות אשר נסמכו על אותן קביעות ולכן לא קמה עילה להתערבות בפסק דינו. בדין דחה בית המשפט המחוזי את הערעורים הואיל והנמקתו עולה בקנה אחד עם ההלכה המנחה לפיה לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, במיוחד כאשר אלו מושתתים על עדויות ושמיעת ראיות בלתי אמצעית [ראו למשל: סעיף י"ב לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין בע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון (לא פורסם, 3.2.2009)]. התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה תיעשה במקרים חריגים בלבד בהם נפלה בפסק דינה של הערכאה הדיונית טעות של ממש או כאשר מפני הדברים עולה כי הערכאה הדיונית לא יכולה הייתה להחליט כפי שהחליטה [ראו למשל: ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ (בפירוק) נ' פקיד השומה תל-אביב (לא פורסם, 11.6.2008)].

במקרה שלפניי, קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום הושתתו על סמך שמיעת עדים וממצאי מהימנות. בית משפט השלום פרט את נימוקיו תוך ניתוח הראיות שהונחו לפניו ואיני סבור כי נפלה בפסק דינו טעות, קל וחומר טעות של ממש, המצדיקה התערבות בממצאי העובדה שנקבעו על ידו. הואיל וכך, בדין דחה בית המשפט המחוזי את הערעורים וסרב להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

15.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.