פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
2126/09
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
פלונית
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.12.2008
בתיק עמ"ש 772-08 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' שטמר, י' עמית ו-צ' קינן
בשם המבקש:
עו"ד נבואני ויסאם;
עו"ד ג'יהאן עבדאלחק חמדאן
בשם המשיבה:
עו"ד שקיב עלי
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, י' עמית, ו-צ' קינן ) בעמ"ש 772-08 מיום 25.12.2008, לפיו התקבל ערעורה של המשיבה ונדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ר' ברגמן ) בתמ"ש 1110/01, 1111/01 ו-1112/01 מיום 22.7.2008.
רקע עובדתי
1.
הצדדים לבקשה היו נשואים בתקופה שמיום 28.6.1999 ועד ליום 27.2.2003. בפועל, נפרדו בני הזוג כבר לאחר שלושה וחצי חודשים מיום נישואיהם, לאחר שהמשיבה עזבה את הבית וחזרה לבית הוריה.
2.
מערכת היחסים הקצרה בין בני הזוג הובילה לשורה של תביעות הדדיות, ובין היתר הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה בטענה כי במהלך תקופת האירוסין העביר לה סכום בסך 300,000 ש"ח כהלוואה "לצורך רכישת דירה/משרד... וכן לפתיחת עסק משותף... וכן כנדוניה לכלה העתידית". לטענת המבקש מתוך סכום ההלוואה החזירה לו המשיבה סכום בסך 265,000 ש"ח, חלקו במזומן וחלקו בהמחאות אשר חלקן כובד וחלקן חולל. אחת מן ההמחאות הללו, בסך 75,000 ש"ח (שיק מספר 500052) (להלן: השיק ) הגיש המבקש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. לבקשת המשיבה ניתנה לה רשות להתגונן והתיק הועבר לבית משפט השלום בעכו. כשנתיים לאחר מכן הגיש המבקש תביעה נוספת נגד המשיבה להחזר יתרת הלוואה. לטענת המבקש נותרה המשיבה חייבת לו סכום בסך 50,000 ש"ח: סכום בסך 15,000 ש"ח בגין המחאה שלא הוגשה לפרעון וסכום בסך 35,000 ש"ח שקיבלה במזומן.
3.
התביעה השטרית, שהחלה כתיק הוצאה לפועל, והתביעה בגין החזר יתרת ההלוואה אוחדו ונשמעו בפני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה.
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
4.
בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ר' ברגמן ) קיבל ביום 22.7.2008 את התביעה השטרית ודחה את התביעה להחזר יתרת סכום ההלוואה. התביעה השטרית התקבלה לאחר שבית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות המשיבה לפיהן השיק, נשוא התביעה, נגנב וזויף. נקבע כי המבקש יצא ידי חובתו והוכיח את עילתו השטרית על ידי עצם הצגת השיק, וכי משלב זה עובר נטל ההוכחה לידי המשיבה, אשר לא הצליחה להוכיח את טענתה בדבר גניבת השיק וזיופו. בשלב הבא עבר בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעתו הכספית של המבקש להחזר יתרת סכום ההלוואה, וזו נדחתה. נקבע כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה לקיומה של הלוואה ולא המציא כל ראיה עצמאית התומכת בגרסתו.
5.
על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי בחיפה. המשיבה הגישה ערעור ביחס לחיובה בתביעה השטרית ואילו המבקש הגיש ערעור שכנגד על דחיית התביעה הכספית להחזר יתרת ההלוואה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
6.
בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש' שטמר, י' עמית, ו-צ' קינן ) קיבל את ערעורה של המשיבה ודחה את הערעור שכנגד, שהגיש המבקש. נקבע כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הינו "בבחינת תרתי דסטרי" מאחר ובבסיס התביעה השטרית עומדת טענתו של המבקש כי השיק שניתן לו היה חלק מהחזר ההלוואה בסך 300,000 ש"ח, כאשר בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקש לא הוכיח קיומה של הלוואה. בית המשפט המחוזי קבע כי "משנדחתה גרסתו של המשיב [המבקש-י.ד] בדבר הלוואה בסכום של 300,000 ש"ח, נשמטת מיניה וביה טענתו כי המערערת [המשיבה-י.ד] מסרה לו את השיק ע"ס 75,000 ש"ח עבור החזר ההלוואה, ונסתרת חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]". בית המשפט המחוזי ציין כי העובדה שהמבקש טוען כי נתן את הכסף למשיבה לצורך מטרה מסוימת אינה משנה את מהות העסקה הנטענת. נקבע כי נוכח הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא העביר המבקש למשיבה את הסכום בסך 300,000 ש"ח כהלוואה, ממילא נשמט הבסיס לטענת המבקש כי המשיבה נתנה את השיק ע"ס 75,000 ש"ח לשם החזר הלוואה. עוד נקבע כי המבקש פגם בתקינות השיק בכך "שחיזק" את הספרות על גביו ובכך יצר נזק ראייתי כבד למשיבה אשר טענה כי המבקש זייף את הספרות בסכום השיק. בנוסף נמצא כי שמו של המבקש כנפרע מופיע בכתב יד שונה ובסדר מילים שונה בשני השיקים ע"ס 75,000 ש"ח וזאת בניגוד לגרסת המבקש לפיה הוא עצמו מילא בשני השיקים את פרטי הנפרע ואת סכום השיק במילים. בית המשפט המחוזי אף ציין את העובדה כי על אף שהמשיבה היא החתומה על השיק, המבקש היה זה שמילא את כל פרטי השיק. נקבע כי בנסיבות אלה, משטענה המשיבה לזיוף, הנטל הינו על המבקש לסתור את הטענה, זאת בניגוד להנחת המוצא בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר סבר כי הנטל רובץ על המשיבה. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי כי תמוהה העובדה לפיה המבקש לא מצא לנכון להגיש לביצוע עד עצם היום הזה את השיק הנוסף ע"ס 75,000 ש"ח. לפיכך קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה.
7.
לאחר שהחליט על קבלת ערעורה של המשיבה, עבר בית המשפט המחוזי לבחינת ערעורו של המבקש. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה. למעלה מן הצורך העיר בית המשפט המחוזי כי המבקש הסתבך בתשובותיו בבית המשפט לענייני משפחה כאשר נשאל שאלות לגבי אותה הלוואה בסך 300,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ניתן להניח שאם המבקש היה נותן למשיבה סכום של 300,000 ש"ח היה הדבר נזכר בהסכם הנישואין הקיים בין הצדדים, ואולם עניין זה אינו נזכר בו. בית המשפט המחוזי אף ציין כי המשיבה מכחישה שהחזירה למבקש סכום בסך 265,000 ש"ח. כן נקבע כי מצבו הכלכלי של המבקש זמן קצר לאחר הנישואין, מעיד על קלישותה של הגרסה לפיה העביר למשיבה סכום של 300,000 ש"ח במזומן לפני הנישואין. לבסוף הפנה בית המשפט המחוזי לדבריה של המשיבה בהם ציינה כי המבקש ביקש לגזול את כספיה מאחר והיא מגיעה "ממשפחה אמידה". המשיבה ציינה כי מעולם לא רשמה שיק העולה על 10,000 ש"ח שכן משכורתה אינה מאפשרת לה "לדבר על הסכומים שמדוברים פה".
הטענות בערעור
טענות נגד קבלת ערעור של המשיבה על ידי בית המשפט המחוזי
8.
בבקשתו מעלה המבקש טענות רבות, בין היתר טוען המבקש כי מעולם לא נתן למשיבה "הלוואה כמשמעותה בחוק" אלא העביר לידיה כספים למטרות שצויינו לעיל. על פי הנטען, משלא התממשו המטרות שלשמן נועדו הכספים היה על המשיבה להחזירם למבקש. נטען כי בתי המשפט קמא טעו כאשר קבעו כי הכספים ניתנו במתנה.
9.
המבקש מכחיש את הטענות לפיהן גנב וזייף את השקים. לטענתו בית המשפט המחוזי התעלם מטענת הגניבה שהעלתה המשיבה, ולו היה מתייחס לטענה זו תוצאת פסק הדין היתה שונה.
10.
עוד מוסיף המבקש וטוען כי בענייננו מדובר בתביעה שטרית וכי בתביעות מסוג זה נטל ההוכחה מוטל על המשיבה, ועליה להוכיח כי היא אינה חייבת על פי השיקים שנמשכו על ידה לטובת המבקש. על פי הנטען, מאחר ומדובר בתביעה שטרית המבקש יצא ידי חובתו והוכיח את עילתו השטרית וזאת על ידי הצגת השיק וכן על ידי הפרכת טענות הזיוף והגניבה של המשיבה. נטען כי לאור התוצאות המנוגדות אליהן הגיעו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי נדרשת התערבות של בית משפט זה בכדי ליתן את הדעת ולקבוע הלכה אחידה בכל הקשור לעניין נטל השכנוע בטענות של זיוף שטר, גניבת שטר ותמורה. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי טענותיה של המשיבה בדבר גניבה, זיוף והעדר תמורה הינן טענות עובדתיות סותרות שלא ניתן להעלותן לאור הקבוע בתקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד נטען כי עניין התמורה בגין השיק הועלה על ידי המשיבה רק בשלב הסיכומים והערעור ויש בו משום הרחבת חזית פסולה.
11.
המבקש מוסיף וטוען כי יש להפריד בין התביעה השטרית לתביעה הכספית כפי שעשה בית המשפט לענייני משפחה. כמו כן נטען כי אין סתירה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בו התקבלה התביעה השטרית ונדחתה התביעה הכספית. על פי הנטען, בדחיית התביעה הכספית בית המשפט לענייני משפחה לא קבע ממצאים פוזיטיביים אלא הגיע למסקנה כי התביעה הכספית לא הוכחה במידה מספקת במשפט האזרחי.
12.
לבסוף מציין המבקש כי השתהה בתביעתו להחזר הכספים במשך שנתיים מאחר והגירושין בינו ובין המשיבה אירעו לאחר שנתיים, וכי במהלך תקופה זו נעשו ניסיונות ליישוב ההדורים ולשלום בית.
טענות נגד דחיית ערעורו של המבקש על ידי בית המשפט המחוזי
13.
המבקש מעלה טענות רבות נגד החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את ערעורו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ביחס לתביעה הכספית. טענותיו של המבקש מופנות כנגד ממצאים עובדתיים שונים שנקבעו על ידי הערכאות קמא וסתירות שלטענתו קיימות בגרסתה של המשיבה. על פי הנטען, הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית המשפט המחוזי התעלמו מעובדות רבות המלמדות כי המשיבה אכן חייבת את הכספים למבקש. בהתייחס לעובדה שההסכם לפיו העביר, כביכול, למשיבה את הסכום בסך 300,000 ש"ח, לא נערך בכתב, נטען כי באותה עת בה הועברו הכספים שררו בין המבקש למשיבה יחסי אמון וקרבה ולכן היה נראה מיותר לערוך הסכם בכתב.
14.
המבקש מעלה טענות נוספות שעניינן השגות על החלטות ביניים שונות שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה. בין ההחלטות: החלטה שעניינה דחיית בקשתו של המבקש לזימון עדים מטעמו; החלטה שעניינה קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה אין לחייב את המשיבה בהוצאות המבקש בגין תביעתו השטרית; בקשתו של המבקש לחשיפת פרטים והצגת מסמכים; וחיוב המבקש להציג המחאה שלטענתו אינה קשורה לדיון.
15.
להשלמת התמונה יש לציין כי ביום 24.3.2009 הגיש המבקש הודעה "דחופה" לבית משפט זה בה צירף החלטה של בית המשפט המחוזי לפיה נדחתה בקשתו לתיקון פרוטוקול הדיון.
תגובת המשיבה
16.
בהתאם להחלטתי הגישה המשיבה תגובה לבקשה בה היא טוענת, בפתח הדברים, כי יש להורות על סילוק הבקשה על הסף מאחר וחלף הזמן להגשת בקשת רשות הערעור נוכח העובדה שפסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 25.12.2008 ואילו הבקשה הוגשה לבית משפט זה רק ביום 8.3.2009, כאשר על פי הנטען המבקש לא ציין את מועד קבלת פסק הדין. כמו כן נטען כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית אשר מצדיקה בירור משפטי נוסף על ידי ערכאה שלישית. לטענת המשיבה השגותיו של המבקש מופנות כנגד קביעות עובדתיות והערכת ראיות, עניינים בהם ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב, במיוחד כאשר עסקינן בגלגול שלישי.
17.
לגופו של עניין נטען כי על פי פקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות ) וההלכה הפסוקה, במקום בו נטענת טענת זיוף חתימה על ידי הנתבע עובר הנטל אל המבקש להוכחת אמיתות השטר. לפיכך טוענת המבקשת כי נטל ההוכחה אינו צריך להיות שונה כאשר טענת הזיוף מופנית כנגד סכום השיק או כל עניין אחר הנוגע לצורת השיק.
18.
מעבר לכך נטען כי גם אם לא הוכחה טענת הזיוף והגניבה אין בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, שכן בין כך ובין כך על המבקש להוכיח כי ניתנה תמורה בעד השיק. במקרה דנן, מאחר וטענתו של המבקש היתה כי התמורה שניתנה בעד השיק היתה ההלוואה, והואיל והערכאות קמא קבעו כי המבקש לא הוכיח את מתן ההלוואה, הרי שהמסקנה המתבקשת הינה שקיים כשלון תמורה השולל את זכותו של המבקש לפירעון השיק גם אם אחיזתו בו ומסירתו אליו היו כדין וזאת לאור פקודת השטרות הקובעת כי אוחז בשטר אינו יכול להיפרע ממנו אלא אם נתן תמורה בת ערך בעד השטר.
19.
עוד נטען, כי על פי הוראת סעיף 64 לפקודת השטרות כאשר נעשה שינוי גלוי לעין על פני השטר, על התובע להוכיח כי השטר לא התבטל עקב השינוי שנעשה בו.
20.
בהמשך, בהתייחס לערעור שכנגד שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, נטען כי טענותיו של המבקש אינן עולות מהערעור העיקרי ואינן קשורות אליו, וכי די היה בעובדה זו כדי לדחותו. מעבר לכך נטען כי בצדק נדחתה תביעתו של המבקש וכי אין מקום להתערב בקביעותיהן של הערכאות קמא.
דיון והכרעה
21.
בפתח הדברים יש לציין כי על אף טענתה של המבקשת לפיה חלף המועד להגשת הבקשה, ציין המבקש בבקשתו כי פסק הדין הומצא לו רק ביום 8.2.2009 (ולא כפי שציינה המשיבה בתגובתה). יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובנספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים הישירים לה [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)
בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. השאלות המתעוררות בבקשה שלפניי אינן נופלות בתחומיה של הגדרה זו. טענותיו של המבקש בעניין התביעה הכספית הינן טענות המופנות כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאות הדיוניות. כלל הוא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, במיוחד כשאלו מושתתים על עדויות ושמיעת ראיות באופן בלתי אמצעי. התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה תעשה במקרים חריגים בלבד בהם נפלה טעות של ממש בפסק דינה של הערכאה הדיונית או כאשר מפני הדברים עולה כי הערכאה הדיונית לא יכולה הייתה להחליט כפי שהחליטה (ראו: רע"א 10460/08 קמע הצפון בע"מ נ' כץ (לא פורסם, 24.3.2009) והאסמכתאות שם). בענייננו, בדין דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש שכן קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה הושתתו על חומר הראיות והתרשמותו מהמבקש ואיני סבור כי נפלה בפסק דינו טעות, לא כל שכן טעות של ממש המצדיקה התערבות בממצאי העובדה שנקבעו על ידו.
גם השגותיו של המבקש על החלטות הביניים של בית המשפט לענייני משפחה דינן להידחות. זימון עדים והיתר להבאת ראיות הינם עניינים מובהקים שבסדרי הדין ולערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בהם. ככלל, תמנע ערכאת הערעור מלהתערב בעניינים אלו והיא תעשה כן רק במקרים חריגים (ראו: רע"א 9155/07 רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נ' נחום (לא פורסם, 10.6.2009) בפסקה 7; רע"א 2148/09 עיריית גבעתיים נ' חיוטין (לא פורסם, 6.4.2009) בפסקה 3 והאסמכתאות שם). המקרה שלפניי אינו נופל בגדר אותם חריגים. גם השגותיו של המבקש לעניין ההחלטה שלא לחייב את המשיבה בהוצאות דינן להידחות, שכן ככלל אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות של הערכאה הקודמת, אלא במקרים חריגים (ראו: רע"א 2399/09 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 14.7.2009) בפסקה 12 והאסמכתאות שם). המקרה דנן אינו נמנה בגדרם של אותם חריגים המצדיקים התערבות, כאשר מעל לכל עלינו לזכור כי בבית המשפט המחוזי התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.
22.
איני רואה מקום להתערב גם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה התקבל ערעורה של המשיבה ביחס לתביעה השטרית. פקודת השטרות מתנה את אכיפתו של שטר במתן תמורה [ראו: סעיף 26 לפקודת השטרות; יואל זוסמן דיני שטרות 118 (מהדורה שישית, 1983) (להלן: זוסמן )]. סעיף 29 (א) לפקודת השטרות קובע חזקה לעניין התמורה ולפיו:
"כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך".
בענייננו קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה לאור המסקנה לפיה נסתרה חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות.
23.
אכן, על פי סעיף 29(א) לפקודת השטרות נטל ההוכחה הינו על הנתבע הטוען להעדר תמורה או לכישלונה, והתובע על פי העילה השטרית אינו נדרש להזכיר בכתב התביעה את עסקת היסוד ואת מתן התמורה (ראו: שלום לרנר דיני שטרות 222 (מהדורה שנייה, 2007) (להלן: לרנר );
זוסמן , לעיל, בעמ' 120-119). ואולם, אם התובע הזכיר בתביעתו כי השטרות ניתנו בעבור עסקה פלונית, מקל הוא על הנתבע אשר כל שעליו לעשות הוא להוכיח כי במסגרת אותה עסקה נפגמה התמורה או שלא היתה קיימת מלכתחילה (ראו: לרנר , שם). לעניין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופט [כתוארו אז] י' זוסמן :
"משהתנדבה המשיבה, כביכול, והקדימה רפואה למכה וגילתה קבל עם ועדה בכתב-התביעה מה תמורה נתנה לנתבע בעד השיקים, ואילו הנתבע מוכיח כי תמורה זו לא קיבל בעד השיקים, מה חייב השופט לעשות? על- כרחך אתה אומר, שעליו לדחות את התביעה".
ובהמשך:
"...משגילתה לנו המשיבה את גירסתה, הרי היא נתפסת עליה וחזקת התמורה מצטמצמת עכשיו; אם יוכיח המערער שלא נתן לה את השיקים בעד אותה עיסקה שהיא טענה לה, ייצא פטור". [ע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ , פ"ד יז(1) 341, 348 (1963); זוסמן , לעיל, בעמ' 120); והשוו רע"א 2157/07 אדאטו נ' רנתיסי
(לא פורסם, 2.8.2007)].
בענייננו המבקש ציין כאמור בפני הערכאות קמא כי השיק נשוא המחלוקת ניתן לו עבור סכום כסף בסך 300,000 ש"ח שנתן למשיבה (ראו גם סעיף 7 לבקשה הנוכחית). לפיכך ולאור ההלכה הפסוקה, משנקבע כי לא הוכח מתן סכום הכסף בסך 300,000 ש"ח כהלוואה, הוכיחה המשיבה את העדר התמורה ובצדק קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את התביעה.
24.
המבקש טוען כאמור כי בית המשפט המחוזי היה צריך להפריד בין התביעה הכספית לתביעה השטרית ואולם המבקש עצמו בחר שלא להפריד בין התביעות כאשר טען כי השיק נשוא התביעה השטרית נמסר לו בגין סכום כסף בסך 300,000 ש"ח אותו העביר למשיבה. כפי שציינתי לעיל, משבחר המבקש "לחשוף" את התמורה שניתנה, כביכול, עבור השיק, לא ניתן עוד להתעלם מקביעותיהן של הערכאות הדיוניות לפיהן המבקש לא הוכיח כי נתן למשיבה סכום בסך 300,000 ש"ח כהלוואה. משנסתרה חזקת התמורה נראה כי ממילא התייתר הצורך לדון בשאלות הזיוף והגניבה שהעלתה המשיבה.
25.
סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש ישא בשכר טרחת עורך דין לטובת המשיבה בסך של 5,000 ש"ח.
ניתנה
היום, י"ד אלול תשס"ט (3.9.2009).
ש ו פ ט