רע"א 2399/09 פלוני נ. קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים א'

ש' שילה, מ' נד"ב ו-א' דודקוביץ ) מיום 11.2.2009 בע"ו 3718-5,

בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן- חוק הנכים ). ועדת הערעורים (כב' השופטת ש' יעקובוביץ , פרופ'

מוניץ , ועו"ד ארבל ) דחתה ערעור שהגיש המבקש על החלטת המשיב להכרה בנכות בתחום הנפשי, בה, למרבה הצער, לוקה המבקש.

רקע עובדתי

1.

המבקש, יליד שנת 1970 גויס לשירות חובה בשנת 1988 והמשיך בשירות קבע כנגד בכיר, בתפקיד של בוחן אפסנאי בחיל הקשר.

2.

ביום 7.11.2004 הגיש המבקש תביעה להכרה בזכות על פי חוק הנכים, במסגרתה ביקש לקבוע כי לקה בנפשו כתוצאה משני אירועים אשר לטענתו התרחשו "תוך ועקב" השירות הצבאי. על פי המתואר, האירוע הראשון התרחש באוגוסט 1999, כאשר במהלך נסיעת עבודה של המבקש ומפקדו (להלן גם- המפקד הראשון ), לקה בליבו המפקד, שהיה חבר קרוב

ואהוב על המבקש. ראשו של המפקד נשמט על ההגה והוא איבד את הכרתו. ניסיונות ההחייאה שבוצעו נכשלו ומפקדו של המבקש נפטר. המבקש היה זה שזיהה את גופתו של המפקד בבית החולים, כאשר לטענתו המראה הקשה שנגלה לעיניו הוסיף לטראומה שעבר. כשבוע לאחר פטירתו של המפקד, מונה המבקש לתפקידו של מפקדו המנוח. המבקש תיאר כי הרגיש שהוא נכנס "לנעליים גדולות" וציין כי בכל פעם שהגיע ליחידה מסוימת נאלץ לחזור ולספר את שאירע למפקדו, מה שגרם לו לחוות מחדש את הטראומה. על פי הנטען, לאחר אותו אירוע החל לסבול המבקש מתופעות של כאבים בחזה, ובהמשך הוא אף החל לסבול מתופעות של זיעה קרה, דופק מהיר, חוסר תחושה בצד שמאל של הגוף וחולשה כללית.

האירוע

השני אותו תיאר המבקש (ואשר אינו מתואר בבקשה הנוכחית), התרחש בינואר 2002, כאשר מפקד נוסף של המבקש (להלן- המפקד השני ), שאליו היה קשור, לקה בסרטן ומצבו הידרדר. המבקש ליווה את מפקדו (המפקד השני) לטיפולים וראה אותו נחלש. מפקדו השני של המבקש נפטר בנובמבר 2002.

3.

בחודש נובמבר 2003 אובחן המבקש כסובל מהתקפי חרדה. המבקש החל לקבל טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי ותרופתי על מנת להתמודד עם התקפי החרדה.

4.

בשנת 2004 הגיש המבקש תביעה להכרה בזכות על פי חוק הנכים במסגרתה ביקש לקבוע כי לקה בנפשו "תוך ועקב" שירותו הצבאי, בעקבות פטירת שניים ממפקדיו, כמתואר לעיל, אליהם היה כאמור קשור רגשית. תביעתו של המבקש נדחתה על ידי המשיב ביום 28.11.2005, לאחר שנקבע כי לא קיים קשר סיבתי בין מחלתו לתנאי שירותו.

5.

על החלטת המשיב הגיש המבקש ערעור לועדת הערעורים ביום 13.12.2005. המבקש טען כי קיים קשר סיבתי הדוק בין שני האירועים שחווה למחלתו. המשיב חזר על עמדתו לפיה לא קיים קשר סיבתי בין מחלת המבקש לתנאי שירותו. החלטתה של ועדת הערעורים ניתנה ביום 23.3.2008. בהחלטתה קבעה ועדת הערעורים כי האירועים אותם חווה המבקש תוך כדי שירותו הצבאי, ואשר בעקבותיהם התפתח אצלו אותו מצב נפשי ממנו הוא סובל, לא נגרמו עקב שירותו הצבאי. הועדה ציינה כי המבחן לקיומו של קשר סיבתי-משפטי בין מחלה שפרצה בעת השירות לבין השירות נקבע בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן , פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן-הלכת אביאן ). ועדת הערעורים קבעה כי על פי הלכת אביאן, לצורך הקביעה אם חיי הצבא או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו לפריצתה של מחלה, יש לבצע מבחן משולב סובייקטיבי-אובייקטיבי. בענייננו נקבע כי אכן המבקש חווה, מן הבחינה הסובייקטיבית, לחץ ודחק נפשי קשה בעקבות פטירתם של שניים ממקורביו. אולם נקבע כי אותו דחק נפשי שמקורו באובדן ובאבל על יקירי נפש אינו מייחד את השרות הצבאי ודומה כי המבקש היה חווה אותו אף אם היה מדובר במותם של מקורבים לו "בחיים האזרחיים". הועדה הוסיפה וציינה

כי אומנם המבקש הכיר את שני מפקדיו בעת השירות הצבאי אשר במהלכו נרקמו בינו לבינם יחסי הקרבה, אולם לא נמצא כי בנסיבות פטירתם יש את אותה ייחודיות ומיוחדות המאפיינים את השירות הצבאי ככזה, במובן של המבחן האובייקטיבי שנקבע בהלכת אביאן . נקבע כי אירוע פטירתו של המפקד הראשון במהלך הנסיעה, הינו אירוע אשר יכול היה להתרחש גם במהלך נסיעה של השניים בשעות הפנאי, מחוץ למסגרת הצבאית. בהתייחס לטראומה שחווה המבקש כאשר נדרש לזהות את גופת המפקד הראשון, נקבע כי המבקש העיד כי לא נדרש מתוקף תפקידו לזהות את הגופה ועשה זאת בשל הקרבה למפקדו. הועדה ציינה כי נדמה שהמבקש היה נוהג באותו אופן גם אם מפקדו היה נפטר שלא במהלך שירותו הצבאי. לבסוף בהתייחס לטענת המבקש לפיה נגרמו לו קשים נפשיים גם בעקבות קבלת התפקיד החדש לאחר פטירת המפקד הראשון, נקבע כי המבקש עצמו העיד כי לא ראה בקבלת התפקיד דבר חריג אלא "טבעי" בנסיבות העניין. בהקשר זה הוסיפה הועדה וקבעה כי קבלת תפקיד חדש, בין באזרחות ובין במסגרת הצבאית, מלווה בתקופת הסתגלות ולא נמצא בחומר הראיות כי בעניינו של המבקש היו קשיים ייחודיים לשירות הצבאי. אשר למפקדו השני של המבקש, אשר נפטר ממחלת הסרטן, נקבע כי כל שחווה המבקש בעת שהיה לצדו של המפקד במהלך מחלתו ולאחר מותו, אינו קשור לשירותו הצבאי אלא ליחסי הקרבה שהיו בין השניים. לפיכך נדחה ערעורו של המבקש.

6.

על החלטת ועדת הערעורים הגיש המבקש ביום 19.5.2008 ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בהחלטתו מיום 11.2.2009. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי הן המומחה מטעם המבקש והן המומחה מטעם המשיב היו תמימי דעים כי המבקש לקה בנפשו עקב שני האירועים. המחלוקת בין המומחים התמקדה בשאלה- האם הליקוי הנפשי של המבקש נגרם עקב השירות הצבאי, לצורך הכרה בזכות על פי חוק הנכים. לאחר סקירת פסקי דין שונים המלמדים על הדרך שבה יישם בית משפט זה את המבחנים שנקבעו בהלכת אביאן , קבע בית המשפט המחוזי כי עניינו של המבקש אינו נכנס בגדר המקרים בהם ניתן למצוא קשר סיבתי-משפטי בין המחלה לבין השירות הצבאי. נקבע כי עניין פטירתו הפתאומית של מפקד קרוב במהלך נסיעה שאיננה מבצעית ותהליך מחלתו ומותו המצער של המפקד השני של המבקש, אינם מקימים קשר סיבתי ולו מינימאלי בין האירועים נשוא הדיון לשירות הצבאי. נקבע כי מדובר באירועים שאינם ייחודיים לחיי הצבא, ואשר יכולים להתרחש גם מחוץ לשירות הצבאי. לפיכך נדחה ערעורו של המבקש והוא חויב בהוצאות המשיב בסך 8,000 ש"ח.

7.

על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי

הטענות בבקשה

8.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו לפיה האירועים שהביאו למחלתו אינם ייחודים ומיוחדים לתנאי השירות הצבאי ולפיכך אינם מקיימים את הקשר הסיבתי הנחוץ להכרה בזכות לפי חוק הנכים. נטען כי הגם שבית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על הלכת אביאן , שהיא אכן ההלכה המחייבת במקרים מעין אלה, יישום ההלכה נעשה באופן שגוי.

המבקש טוען כי על פי הלכת אביאן נקבעו שלושה סוגים של מקרים בהם יתקיים קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי. בסוג הראשון מדובר במקרים שבהם המחלה פרצה אך ורק בשל מיוחדות תנאי השירות הצבאי ולא הייתה פורצת במסגרת חיים אזרחיים. הסוג השני עניינו מקרה בו המחלה פרצה עקב אירוע חריג כאשר אותו אירוע אינו קשור למיוחדות תנאי השירות. הסוג השלישי עוסק במקרים בהם המחלה פרצה על אף שלא אירע אירוע חריג ועל אף שהאירוע השגרתי, שגרם למחלה, אינו קשור במיוחדות תנאי השירות. המבקש טוען כי בעניינו רלוונטי הסוג הראשון מאחר ומדובר במקרה בו ייחודיותו של תפקידו הצבאי וייחודיותם של תנאי שירותו הם שהביאו לפגיעה בו. לחלופין טוען המבקש כי עניינו נופל בגדר הסוג השני שכן מדובר באירועים חריגים ויוצאי דופן שאירעו לו במהלך שירותו ובקשר הדוק עם שירותו, הגם שלא היו אופייניים לחיי הצבא דווקא. החלטתו של בית המשפט המחוזי, כך נטען, מתעלמת למעשה מן הסוג השני והשלישי של המקרים אשר הוכרו על ידי הפסיקה. המבקש מפרט את הקושי הרב שהיה כרוך במילוי תפקידו של המפקד הראשון שנפטר, וטוען כי בניגוד לחיים האזרחיים בהם יכול היה להתפטר מעבודתו, בשירותו הצבאי הדבר לא היה אפשרי, וכך למרות הלחץ והצער המשיך בתפקידו עד אשר לא היה ביכולתו לתפקד בתפקידו החדש, והוא הוחזר לתפקידו הישן. בהקשר זה אף נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר חרג מההלכה המושרשת לפיה יש לפרש ברוחב לב תביעות על פי חוק הנכים.

9.

לבסוף טוען המבקש כי ככלל, בית משפט זה אינו נוהג, במשך שנים ארוכות, להטיל הוצאות על נכים שתובעים הכרה במצבם לפי חוק הנכים וזאת אף אם תביעתם נדחית. לפיכך עותר המבקש כי נורה על ביטול ההוצאות שהוטלו עליו וזאת ללא קשר להחלטה שתינתן בבקשה.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא כי בקשה ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן אלא אם היא מעוררת שאלות בעלות חשיבות משפטית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)]. במקרה שלפניי, טענותיו של המבקש עניינן ביישום ההלכה שנקבעה בעניין אביאן

והן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי [ראו: רע"א 10133/05 פלוני נ' משרד הביטחון-קצין התגמולים (לא פורסם, 11.1.2006); רע"א 8854/04 טרבולסי נ' משרד הביטחון (לא פורסם, 10.1.2007); רע"א 1600/07 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 5.8.2007)].

11.

גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיהם ומסקנותיהם של בית המשפט המחוזי וועדת הערעורים אשר קבעו כי בעניינו של המבקש לא מתקיים קשר סיבתי-משפטי הקושר את האירועים אותם חווה המבקש לשירותו הצבאי. על מנת לבחון קיומו של קשר סיבתי יש לבחון תחילה קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין אירוע פלוני לבין תוצאה פלונית. בענייננו לא היתה מחלוקת בין מומחי המבקש למומחי המשיב כי קיים קשר סיבתי-עובדתי, וכי בעקבות האירועים אותם חווה המבקש במהלך שירותו הצבאי (מותם של שניים ממפקדיו) הוא לקה בנפשו. ואולם, קיומו של קשר משפטי-עובדתי אינו בגדר סוף פסוק, משנמצא כי קיים קשר סיבתי-עובדתי יש להמשיך ולבחון בשלב השני את התקיימותו של קשר סיבתי-משפטי, במסגרתו תבחן השאלה-האם הנכות שהחייל לקה בה קשורה בקשר סיבתי-משפטי לשירותו הצבאי (ראו: הלכת אביאן , לעיל בעמ' 742, 747). בכדי שיתקיים קשר סיבתי-משפטי צריכים לחבור שני יסודות: סובייקטיבי ואובייקטיבי. לענייננו רלוונטי היסוד האובייקטיבי (מאחר ולא היתה מחלוקת בדבר התקיימותו של היסוד הסובייקטיבי). בבחינת היסוד האובייקטיבי נדרש להראות כי "חיי הצבא-באשר חיי צבא הם-או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו לפריצתה של המחלה" (ראו: הלכת אביאן , לעיל בעמ' 763). בית משפט זה ציין בעניין אביאן

כי בבחינת היסוד האובייקטיבי אין מנוס מהשוואה בין חיי הצבא לבין החיים האזרחיים וכי אם מדובר במקרה בו המחלה היתה פורצת בכל מקרה- גם בחיים האזרחיים יישלל קיומו של קשר סיבתי לשירות בצבא (ראו: הלכת אביאן , לעיל, בעמ' 762-764).

מקובלות עלי מסקנותיהם של ועדת הערעורים ובית המשפט המחוזי כי בעניינו של המבקש לא התקיים היסוד האובייקטיבי. כפי שנקבע על ידי הערכאות הקודמות האירועים המצערים אותם חווה המבקש אינם אירועים שבהם "המיוחדות והייחודיות" של השירות בצבא הובילו למחלתו של המבקש. מדובר באירועים שיכולים היו להתרחש גם מחוץ לשירות הצבאי כתוצאה ממותם של יקירי נפש. אכן, יחסי הקרבה והקשרים החבריים בין המבקש למפקדיו נרקמו במהלך השירות הצבאי אולם בנסיבות מותם של המפקדים לא ניתן למצוא את אותה ייחודיות ומיוחדות המאפיינת את השירות הצבאי. ניתן להניח כי לא היה הבדל בתגובתו של המבקש לאירוע פטירתו של המפקד הראשון אף אם זה היה מתרחש במסגרת נסיעה מחוץ למסגרת הצבאית, בשעות הפנאי, ולא במהלך נסיעת עבודה, שכן בנסיבות האירוע לא היתה כל ייחודיות או מיוחדות הקשורה לשירות הצבאי. אשר לזיהוי גופתו של המפקד הראשון, במקרה זה, כפי שציינה ועדת הערעורים המבקש בחר לעשות זאת ולא נדרש לכך מתוקף תפקידו הצבאי. בהתייחס לאירוע השני אותו חווה המבקש, מקובלת עלי המסקנה כי ליווי המפקד השני בימיו הקשים ותחושת האובדן לאחר פטירתו ממחלת הסרטן, נבעו מתוך תחושת החברות והקרבה שחש המבקש כלפי חברו, שהיה גם מפקדו, והיא אינה קשורה לשירות הצבאי.

12.

אשר להשגות המבקש על חיובו בהוצאות משפט על ידי בית המשפט המחוזי, הרי שכלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות של הערכאה הקודמת, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית בפסיקתה [ראו: רע"א 6568/05 כץ נ' כץ (לא פורסם, 17.8.2005); רע"א 7436/08 טלבי נ' משרד הביטחון-קצין התגמולים (לא פורסם, 20.4.2009); רע"א 4178/08 קורנסקו נ' וועדת ערר על-פי חוק נכי רדיפת הנאצים

(לא פורסם, 27.4.2009); רע"א 5709/98 ריבובסקי נ' קצין התגמולים, משרד הביטחון (לא פורסם, 6.2.2003)]. איני סבור כי המקרה שלפניי מצוי בגדרם של אותם חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

13.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.