רע"א 10133/05 פלוני נ. משרד הבטחון-ק. התגמולים

1.בקשה ליתן רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' גרוס, והשופטות א' קובו, ומ' רובינשטיין), בו נדחה ערעור שהגיש המערער על החלטת הוועדה לערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: הוועדה, החוק, בהתאמה ).

המבקש גוייס לצה"ל ביום 29.3.94 בפרופיל 97 והחל בטירונות. ביום 5.4.94, שבוע לערך לאחר גיוסו, אושפז בבית החולים "שלוותה" ולאחר שבועיים של אשפוז אובחן כמצוי במצב "פסיכוטי חריף מסוג פרנויה". המערער גרס כי מצבו הנפשי נגרם בשל שימוש פזיז ומסוכן בנשק על ידי חיילים בטירונות, זלזול בהוראות הבטיחות, תקלות ירי וירי בלתי מבוקר שלדעתו סיכן את הנוכחים. בהמשך אושפז המבקש פעמים מספר ואובחן כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית לא מסווגת. המבקש פנה בעניינו ראשית למוסד לביטוח לאומי וכחצי שנה מאוחר יותר לקצין תגמולים.

2.בפני הוועדה טען המשיב לבחירה בזכויות על ידי המבקש בהתאם לסעיף 36א לחוק ונוכח נכות צמיתה שנקבעה למבקש במוסד לביטוח לאומי. טענה זו יסודה בכך שהמבקש נבדק על ידי ועדה של המוסד לביטוח לאומי ובהמשך אף נקבעה לו נכות יציבה בשיעור של 75%. ברם, מספר חודשים לאחר קביעת הנכות היציבה, הודיע בא כוחו של המבקש למוסד לביטוח לאומי כי המבקש "אינו מעוניין בבחירה בנכויות המל"ל וכי הוא מבקש להפסיק לשלם לו קצבאות". בהמשך אף הודיע המבקש למוסד לביטוח לאומי כי בחר בזכויות על פי החוק ועל כן שב וביקש להפסיק לשלם לו את קצבת הנכות הכללית שניתנה לו. המוסד לביטוח לאומי הודיע למבקש כי הוא דוחה את בקשתו להפסקת הקצבאות, עד ההכרעה בהליך.

הוועדה, בהחלטה מנומקת ומפורטת היטב, קבעה כי במועד הרלוונטי לבחירה בזכויות היתה למבקש תובנה ויכולת בחירה. עוד צוין, כי המבקש לא הוכר כפסול דין והיה מיוצג על ידי עורך דין במועד קביעת הנכות הצמיתה ובכל התקופה שלאחריה. הוועדה בחנה האם רשאי המבקש, כתום ששת החודשים הראשונים בהם קיבל קצבאות לחזור בו מן הבחירה, בשים לב לנכונותו להשיב לקופת הביטוח הלאומי את כספי הקצבאות שקיבל. לאחר שבחנה את הפסיקה בנושא, החליטה הוועדה להשיב בשלילה לשתי השאלות, תוך שציינה כי ראוי שהמחוקק יחזור ויעיין בהסדר שבסעיף 36א לחוק. ערעורו של המבקש נדחה אפוא מכיוון שבחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי.

3.ערעור שהגיש המבקש על החלטת הוועדה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב שקבע כי הערעור הוא עובדתי בעיקרו וכי אף שטענת המשיב בדבר בחירה בזכויות על פי חוק אחר הועלתה בשלב מאוחר, הגם שלפני הדיון לגופו בפני הוועדה, הרי שלא נגרם למבקש כל עיוות דין וניתנה לו האפשרות להעלות כל טענותיו בעניין. בית המשפט המחוזי קבע כי משבחר המבקש בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, הרי שאין החוק מאפשר לו לחזור בו. עוד נקבע, כי המחלה שבגינה הוכר המבקש כנכה מטעם המוסד לביטוח לאומי היא אותה מחלה שבגינה הגיש את התביעה להכיר בו כנכה לפי החוק. בית המשפט המחוזי דחה אם כן את הערעור תוך שהצטרף לקריאה לתקן את החוק.

4.בבקשתו שב המבקש ומעלה טענות שנידונו על ידי הערכאות הקודמות. כך הוא שב ומלין על שלא ניתן משקל מכריע לכך שהמשיב העלה באיחור את הטענה בדבר בחירת זכות ולכך שלטענתו המשיב יצר מצג בהתנהגותו לפיו אינו רואה בנסיבות המקרה כמבססות טענה בדבר בחירת זכות. לפיכך, טוען המבקש, אין ליתן למשיב להנות מפירות התנהלותו הבלתי ראויה. עוד מלין המבקש על קביעת בית המשפט קמא כי "הפגיעה בעטיה הוכר המערער (המבקש, ע.א.) כנכה מטעם המל"ל היא אותה פגיעה בגינה הגיש תביעה להכרתו כנכה לפי חוק הנכים". לטענתו, אין מדובר במחלות זהות אלא במחלות שונות שהופיעו בפערי זמן ניכרים. טענות נוספות עניינן התעלמות הוועדה ובית המשפט המחוזי מקביעותיהם של גורמים רפואיים שהוצגו בפניהם, כי טרם חלפה התקופה במהלכה יכול הוא לחזור בו מבחירתו וכי ספקות שלטענתו התעוררו צריכים היו להתפרש לטובתו.

5.עיינתי בבקשה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת הוועדה ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא כי בקשה ליתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה לא תינתן אלא אם כן היא מעוררת שאלות בעלות חשיבות משפטית או כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123. הבקשה שבפני אינה עומדת, ולו בקירוב באמות מידה אלו. מדובר בבקשה שחלק ניכר מהטענות המועלות בה הן טענות עובדתיות שאינן מצדיקות מתן רשות לערער. חלקן האחר של הטענות עניינו ביישום הדין והפסיקה על עניינו של המבקש וגם אלה אינן מצדיקות מתן רשות לערער. אוסיף, כי החלטת הוועדה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורטים ומנומקים בדבעי. מסקנותיהם מקובלות עלי ואין בסיס, לטעמי, לטענת המבקש כי בהתנהלות המשיב נגרם לו עיוות דין.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.