רע"א 10478/05 דני מזרחי נ. יעקב אוחנה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' אוקון) שלא ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת א' שניידר), לפיו חויב המבקש לשלם למשיב סכום של 15,250 ₪.

1.המבקש הינו בעליו של מוסך. המשיב הכניס את רכבו לתיקון במוסכו של המבקש. לטענת המשיב, כאשר הגיע ליטול את רכבו בחזרה מן המוסך, יממה לאחר מכן, התברר כי הרכב נגנב. בעקבות זאת, הגיש נגד המבקש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, בה דרש כי ישלם לו את שווי רכבו, בסך 15,000 ₪.

בדיון בפני בית המשפט לתביעות קטנות, טען המבקש כי רכבו של המשיב הובא למוסכו "ללא מנוע", וכי כאשר ביקש מהמשיב תשלום עבור חלק זה, התגלעה ביניהם מחלוקת בנוגע לעלות התיקון. לדבריו, בעקבות מחלוקת זו, ביקש ממנו המשיב כי ישאיר את רכבו מחוץ למוסך על מנת שיוכל לקחתו כשיחפוץ בכך, ולאחר מכן לא בא לקחתו במשך כארבעה חודשים. כן טען הוא כי שווי הרכב היה 1,000 ₪ בלבד, היות ולא היה לו מנוע. המשיב, לעומת זאת, טען כי רכבו שהה במוסכו של המבקש כיומיים בלבד, וכי שוויו היה 15,000 ₪. לחיזוק טענתו, הביא המשיב אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה, ממנו עלה כי התלונן על גניבה ממוסכו של המבקש שלושה ימים בלבד לאחר שהכניס את הרכב למוסך. בתום הדיון בתביעה, העדיף בית המשפט לתביעות קטנות את גרסת המשיב, הן באשר לאירועים שהתרחשו והן באשר לשווי הרכב, ולפיכך, קיבל את התביעה וחייב את המבקש לשלם למשיב סכום של 15,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך של 250 ₪.

2.על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי מחדליו של המבקש, ובהם העובדה כי למרות שטען כי בידיו ראיה בנוגע למועד הכנסת רכבו של המשיב לתיקון, לא הגיש הוא כל ראיה כזו, תומכים במסקנת בית המשפט קמא, ולכן היה רשאי הוא להעדיף את גרסת המשיב. באשר לשווי הרכב, קבע בית המשפט, כי אף שעניין זה יכול היה להתלבן בצורה ממצה יותר, הרי שנוכח העובדה כי בית המשפט בחר לאמץ את גרסת המשיב, היה רשאי הוא לדחות את הטענה כי הרכב הובא למוסך "ללא מנוע" ולקבוע את שוויו באופן שבו עשה זאת.

3.כעת, עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בבקשתו, שב וחוזר המבקש על הגרסה העובדתית אותה הציג בפני הערכאות

דלמטה. לטענתו, בית המשפט לתביעות קטנות לא בירר כראוי את עובדות המקרה, התעלם מטענותיו ולא אפשר לו להציג את המסמכים אותם ביקש להציג. לאור זאת, מבקש הוא מבית משפט זה לקבל את בקשתו ולדון במחלוקת מבראשית.

4.עיינתי בטענות המבקש וכן בהחלטות הערכאות דלמטה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בפרט נכונים הדברים כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על סירובו של בית משפט מחוזי להעניק רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות. כבר נפסק כי רשות ערעור במקרה כזה תינתן אך "במשורה שבמשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור "רגילות", ואך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר" (רע"א 8144/04

בודקר נ' בשקירוב , תק-על 2005(1) 3466 (2005)). מקרה זה אינו בא בגדרן של קטגוריות אלו. טענותיו של המבקש הינן במישור העובדתי בלבד, ואין הן מעוררות כל שאלה משפטית החורגת מדלת אמותיה של המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים. המבקש טוען כי החלטות הערכאות דלמטה גרמו לו עוול, אולם גם אם אכן כך הדבר, אין מדובר בעוול מסוג או במידה המצדיקים התערבותו של בית משפט זה.

למעלה מן הצורך, אבקש להוסיף שני דברים: ראשית, בניגוד לעולה מדברי המבקש, אף אחת מן הערכאות דלמטה לא קבעה כי המבקש הוא שגנב את רכבו של המשיב. כל שעולה מהחלטות הערכאות דלמטה הוא כי על המבקש לשאת בעלות הכספית הנובעת מכך שרכבו של המשיב נגנב בעת שנמצא תחת אחריותו. שנית, אשר לטענתו של המבקש כי המשיב העיד עדות שקר בפני בית המשפט קמא, ככל שהמבקש סובר כי נעברה עבירה פלילית בעניינו, באפשרותו לפעול בעניין זה על דרך של הגשת תלונה במשטרה, וזו תטופל על פי המקובל.

הבקשה, איפוא, נדחית.