רע"א 1057/08 יריב אשל נ. מדינת ישראל קצין התגמולים ועדה רפואית עליונה

1.

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' רובינשטיין), במסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק ), אשר דחתה את ערעור המבקש בעניין דרגת הנכות אשר נקבעה לו על-ידי הוועדה הרפואית לפי חוק הנכים.

2.

הרקע לבקשה הינו כדלקמן: המבקש נפצע בשנת 1979 מהתפוצצות רימון במהלך שירותו הצבאי, וסבל, בין היתר, מפגיעה מוחית. כתוצאה מפגיעותיו השונות, בכללן שינויים באישיות והפרעות בהתנהגות, נקבעה לו דרגת נכות צמיתה בשיעור של 40%. בשנת 2003 חלה החמרה במצבו, והוועדה הרפואית העמידה את דרגת נכותו על שיעור של 81.6%, מתוכם 60% בגין פגיעה קוגניטיבית קשה, בהתאם לפריט 29(11)א V

לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים או התקנות ).

בעקבות החלטה זו הגיש המבקש ערעור לוועדה הרפואית העליונה. לטענתו, בנוסף ל-60 אחוזי הנכות אשר נקבעו לו בגין פגיעתו הקוגניטיבית, על הוועדה היה לקבוע לו אחוזי נכות בגין ההפרעה ההתנהגותית-תפקודית ממנה הוא סובל, שכן זו האחרונה הינה פגימה עצמאית, אשר אינה נובעת מפגיעתו הקוגניטיבית. לחיזוק טענתו הסתייע המבקש בחוות דעת מומחים אשר הוגשו מטעמו. הוועדה הרפואית העליונה, לאחר שבחנה את החומר הרפואי ואת חוות הדעת אשר הוצגו בפניה, דחתה את ערעורו של המבקש בקבעה כי "קשה מאוד ואין כלים להניח שפגיעה קשה קוגניטיבית לא תגרום להפרעות התנהגותיות...". עוד הוסיפה הוועדה העליונה כי בהתאם להוראה 29(11) סיפא לתוספת לתקנות, לצורך חישוב נכות הכוללת ירידה קוגניטיבית והפרעה בהתנהגות – יש לקבוע את דרגת הנכות "על פי אחוז הנכות הגבוה שנקבע באחת הפיסקאות בסעיף קטן זה", ולפיכך אין מקום לקבוע למבקש דרגת נכות מצטברת הן בגין פגיעתו הקוגניטיבית והן בגין הפרעת ההתנהגות ממנה הוא סובל.

נכותו של המבקש בגין הפגיעה בראשו נותרה, אפוא, בשיעור של 60%.

על החלטת הוועדה הרפואית הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענתו, קביעת הוועדה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה הקוגניטיבית לבין ההפרעה ההתנהגותית אינה קביעה פוזיטיבית, כי אם קביעה על דרך השלילה, ולפיכך אין בה כדי לשלול ממנו את זכאותו להכרה נפרדת בנכותו ההתנהגותית. כן טען העותר כי הוראה 29(11) סיפא לתוספת לתקנות הנכים אינה סבירה ונוגדת את חוק הנכים. בית המשפט המחוזי, לאחר שעיין בחומר אשר הוגש לפניו, דחה את ערעורו של המבקש. נקבע כי מסקנתה של הוועדה הרפואית היתה כי הפגיעה הקוגניטיבית גורמת להפרעות בהתנהגות, ועל כן אין לקבוע למבקש אחוזי נכות נוספים על אלו שנקבעו לו בגין הפגיעה הקוגניטיבית ממנה הוא סובל. כן דחה בית המשפט את טענת המבקש לעניין בטלותה של הוראה 29(11) לתוספת לתקנות, תוך שהוא מתבסס על מספר פסקי דין בהם נקבע, לטעמו, כי הסדר תקינתי זה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה.

מכאן הבקשה שלפניי.

3.

לטענת העותר, מספר שגיאות אשר נפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מצדיקות מתן רשות ערעור. כך, לטענתו, הוועדה העליונה כלל לא קבעה כי הפגיעה הקוגניטיבית היא שגרמה להפרעות ההתנהגותיות, שכן מילותיה נוסחו על דרך השלילה, ועל כן מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה שגויה. כן טוען המבקש כי מדברי הוועדה עולה שהתייחסותה היתה לשאלה העקרונית בדבר היחס בין פגיעה קוגניטיבית לבין הפרעה התנהגותית, וכי הוועדה כלל לא התייחסה לשאלת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בנסיבותיו הספציפיות שלו הוא. אליבא דמבקש, הוועדה הבליעה בכך את ההנחה לפיה כל פגיעה קשה קוגניטיבית גורמת להפרעה התנהגותית נפשית, ופירוש הדבר כי אין בידי הוועדה את הכלים לדון ברמה הקונקרטית בקיומו של קשר כלשהו בין פגיעה קוגניטיבית לבין הפרעה התנהגותית. בנוסף, המבקש מצביע על העובדה כי ההפרעה ההתנהגותית ממנה הוא סובל הוכרה כ-20 שנה טרם ההכרה בפגיעתו הקוגנטיבית, וטוען כי נימוקה של הוועדה על דרך השלילה אינו מתמודד עם עובדה זו, כמו-גם עם חוות דעת המומחים אשר הוגשו מטעמו, ואף אינו עולה בקנה אחד עם חובת ההנמקה בה מחויבת הוועדה. בנוסף, המבקש חוזר על הטענה אותה העלה בערעורו בפני בית המשפט המחוזי, לפיה דינה של הוראה 29(11) לתוספת לתקנות להתבטל. לדבריו, הוראה זו עניינה דרך חישוב אחוזי הנכות, וככזו עליה להיקבע בחקיקה ראשית, שכן חוק הנכים אינו מסמיך את שר הבטחון לקבוע הסדרים לעניין חישוב אחוזי נכות. לשם ביסוס טענתו מסתייע המבקש בהצגת פסיקה רלוונטית ובהשוואה להסדר החקיקתי המקביל בעניין חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ותקנותיו, ומאבחן את פסקי הדין אשר הובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעניינו שלו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת הוועדה הרפואית העליונה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי יש להיעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר עולה מהן שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, המבקש מלין, כאמור, על אופן פרשנותו של בית המשפט המחוזי את דבריה של הוועדה הרפואית העליונה בעניינו, ועל ההשלכות הרוחביות הנובעות לכאורה מהחלטת הוועדה. ואולם, לאחר עיון בהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה שוכנעתי כי מסקנתה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין פגיעתו הקוגניטיבית של המבקש לבין ההפרעה ההתנהגותית ממנה הוא סובל הינה קביעה פוזיטיבית, אשר התקבלה לאחר בחינה מדוקדקת של המבקש ושל חוות הדעת אשר הוגשו מטעמו. הוועדה קבעה למבקש דרגת נכות של 60% בגין הפגיעה הקוגניטיבית, ולא ראתה לנכון לקבוע לו אחוזי נכות נוספים בגין ההפרעה ההתנהגותית, מאחר והסיקה כי זו האחרונה נובעת מהפגיעה הקוגניטיבית. אמנם, אופן ניסוח דברי הוועדה נעשה על דרך השלילה, ויש מקום לטענה כי טוב היתה הוועדה עושה לו ניסחה את מילותיה ביתר בהירות. אולם אין בכך, לטעמי, כדי להצביע על כך שהוועדה נמנעה מלדון בעניינו הקונקרטי של המבקש וכי קביעתה הינה קביעה קטגורית – לפיה אין בידיה ה כלים לבחון ברמה הקונקרטית את דבר קיומו של קשר סיבתי בין פגיעה קוגניטיבית לבין הפרעה התנהגותית, או כי היא מבליעה בכך את ההנחה לפיה כל פגיעה קשה קוגניטיבית גורמת להפרעה התנהגותית.

בהתייחס לטענתו של המבקש בדבר אי-עמידתה של הוועדה הרפואית העליונה בחובת ההנמקה, ברי כי זו אינה חורגת מדל"ת אמותיו של המקרה דנן, וממילא אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאת ערעור שניה. אשר לטענת המבקש לעניין מעמדה של הוראה 29(11) לתוספת לתקנות, אכן במישור התיאורטי טענה זו עשויה לעורר שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. ואולם, במקרה דנן עיון בדברי הוועדה בהקשר זה מעלה כי הם נאמרו למעלה מן הצורך, ולא בכדי פתחה הוועדה את המשפט הרלוונטי בהחלטתה המתייחס להוראה זו במילים "יתר על כן". מכל מקום, משנקבע כי הוועדה העליונה מצאה קשר סיבתי בין פגיעתו הקוגניטיבית של המבקש לבין ההפרעה ההתנהגותית ממנה הוא סובל, ממילא לא מתעורר הצורך לדון בחוקיות ההסדר האמור במסגרת בקשה זו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.