רע"א 10651/03 עמוס מנשה נ. הפרז זאב

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י. גולדברג, סגן הנשיא ר. שטרנברג-אליעז והשופט ע. פוגלמן) בערעורים מאוחדים שהוגשו על ידי הצדדים.

2.עניינה של הפרשה נוגע למגרש בעיר נתניה שיועד לבנייה למגורים, ואשר המבקש והמשיב 1 (להלן – "המשיב") היו בעלים במושע בו בחלקים שווים. הצדדים נקלעו לסכסוך בנוגע לזכויות הבעלות והשימוש במגרש, ותוך כדי ההליכים המשפטיים הגיעו להסדר פשרה שקיבל תוקף של החלטת בית משפט. על פי ההסדר, קיבל המשיב את הזכות במחצית הקדמית של המגרש ואילו המבקש קיבל את הזכות במחצית האחורית של השטח. עוד הוסכם ביניהם באשר לזכות-דרך שתעמוד למבקש מחזית המגרש ועד לחלק האחורי שלו כאשר שטח דומה יחזיר המבקש למשיב מן החלק האחורי של המגרש. בסעיף 3 להסדר התחייבו הצדדים "לשתף פעולה על מנת להרוס את הבית הבנוי על המגרש בתוך 4 ימים מיום שמי מהצדדים קיבל היתר בניה". בהמשך, ניתנה חוות דעת מודד באשר לגבולות חלוקת המגרש, וביום 6.6.00 ניתן פסק דין אשר אימץ את תכנית החלוקה והורה על חלוקת המגרש על פיה. בכלל החלוקה, הוקצתה למבקש דרך ברוחב של 2.5 מטרים.

3.המבקש עתר בהמרצת פתיחה לבית משפט השלום בנתניה לביטול פסק הדין שנתן תוקף לחלוקה בטענה כי הוא ניתן על סמך טעות שטעו הצדדים בכריתת הסכם הפשרה. טענת הטעות התייחסה הן לכך שהדרך שהוקצתה למבקש על פי ההסכם אינה עומדת בדרישות רשויות התכנון, על פיהן חובה על הדרך להיות ברוחב של 3 מ"ר, והן לכך שהחלוקה מוטעית לא רק מבחינה תכנונית אלא גם מבחינה שמאית. תובענת המבקש נדחתה. בית המשפט סיווג את עתירתו כעתירה המכוונת כנגד ההליך השיפוטי להבדיל מטענה לקיום טעות בהסכם הפשרה עצמו. כפועל יוצא מכך הוא קבע כי הדרך הדיונית הנכונה ללכת בה היתה בהגשת ערעור על פסק הדין ולא בהגשת בקשה לביטול הסכם הפשרה. לגוף העניין קבע בית המשפט כי המבקש לא הוכיח קיומה של טעות בהתקשרות, וכי החלוקה נעשתה תוך מודעות הצדדים לכל הנתונים הצריכים לענין, וקבע כי, לכל היותר, מדובר בטעות בכדאיות העסקה ולפיכך אין להתערב בהסדר ובהחלטות שניתנו.

4.על החלטה זו ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי. במהלך ההליכים בערעור, רכשו המשיבים 2 ו-3 (להלן – "המשיבים") את זכויותיו של המשיב במגרש. המבקש עתר לבית משפט השלום בבקשה לסעד הצהרתי לפיו כל הקבוע בהסכם בינו למשיב חל גם על המשיבים כחליפיו, וביקש לאסור עליהם לבצע כל פעולה של שיפוץ, בניה או הריסה שיש בה הפרה של הוראות ההחלטה, ולהורות על סילוק ידם של המשיבים (שעברו להתגורר בבית הבנוי במגרש) מן המקרקעין, בהסתמך על הסדר הפשרה בו התחייבו הצדדים לשתף פעולה להריסת המבנה הקיים. לבקשת המבקש, בית המשפט קבע כי המשיבים הינם אכן חליפיו של המשיב, אולם בקשותיו האחרות של המבקש נדחו על ידו. עוד ציין בית המשפט כי הריסת המבנה בו מחזיקים המשיבים תגרום נזק חמור ובלתי הפיך למחזיקים הנוספים במקרקעין בהסתמך על חוות דעת מומחה שהגישו המשיבים, ומכל מקום, עתירת המבקש להריסת הבית כאמור הינה מוקדמת, שכן טרם ניתן היתר לבנייה במגרש, ועל פי הסדר הפשרה היתר כזה מהווה תנאי מוקדם לביצוע ההריסה. המבקש ערער גם על החלטה זו לבית המשפט המחוזי והדיון בשני הערעורים אוחד.

5.בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים. אשר לערעור הראשון, הוא אימץ את קביעת בית משפט השלום לפיה המבקש משיג, למעשה, על ההליך השיפוטי ולכן השגתו על הסכם הפשרה עצמו אינו הליך משפטי נכון, וספק אם טענות המבקש לגופן היו מתקבלות. אשר לערעור השני, הוא קבע כי, אכן, התביעה להריסת הבית הינה מוקדמת, שכן טרם הוצא היתר בניה. הוא ציין כי לכשיינתן היתר בניה, לא יהוו קביעות הערכאה הדיונית מעשה בית דין, וניתן יהיה לחזור ולדון בטענות הצדדים בסוגיה זו פעם נוספת.

6.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי משיג המבקש בבקשת רשות ערעור זו. הוא טוען כי הוא אינו יכול לקבל היתר בנייה כל עוד רוחב הדרך הוא 2.5 מ"ר; מצד שני, לטענתו, המשיבים הורשו להיכנס לבית ולהתגורר בו, וגילו כונה ברורה שלא לקיים את ההסכם. הוא חוזר על הטענה כי הוא מלין על תוקפו של ההסכם ולא על ההליך השיפוטי. כן מבקש הוא להגיש ראיות חדשות שהמשיבים מתנגדים להגשתם.

7.דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מעלה כל שאלה עקרונית כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (ראה: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור(הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123). המחלוקת בין הצדדים נוגעת כל כולה למערכת היחסים הפרטנית ביניהם, ואין לה השלכה עקרונית כללית. ממילא, לא מתקיימים התנאים למתן היתר לדיון בגלגול שלישי. סיווגה של תביעת המבקש כתביעה התוקפת הליך שיפוטי להבדיל מאשר את ההסכם אינו מעלה שאלה עקרונית כללית. אשר לתביעת המבקש להריסת הבית, הרי בית המשפט הבהיר בהחלטתו כי מדובר בתביעה מוקדמת שכן טרם הוצא היתר בנייה המהווה תנאי מיקדמי לצורך הריסה בהסדר הפשרה. טענות הצדדים בענין זה נותרו פתוחות לבירור נוסף אם וכאשר יהיה בידי מי מן הצדדים היתר בנייה, ונקבע כי קביעות הערכאה הדיונית בענין זה אינן בבחינת מעשה בית דין.

בהינתן כל האמור, אין מקום למתן רשות ערעור ואני דוחה את הבקשה.