רע"א 10700/05 מ.ד נאור בנין והשקעות בע"מ נ. זיוה ניב

1.המשיבים, בני זוג, הגישו תביעה בבית משפט השלום ברחובות בגין הפרת חוזה למכירת דירת מגורים ובה עתרו להשבת התשלום הראשון ששילמו עבור הדירה, לפיצוי בגין עוגמת נפש ופיצויים אחרים. המבקשות 1 ו-2 שהן חברות קבלניות והמבקשים 3 ו-4 שהם מנהליהן ובעלי השליטה בהן (להלן: המנהלים), הגישו מצידם תביעה שכנגד. להליך זה קדם הליך בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופט קלינג ובו נקבע כי החוזה שנכרת בין הצדדים בתוקף ויש לפעול על פיו. משלא פעלו המשיבים על פי החוזה, ולאחר חתימת חוזה נוסף ומשא ומתן בין הצדדים, נמכרה הדירה לאחרים ונותרה מחלוקת כספית בין הצדדים: המשיבים טענו לנזקים שנגרמו להם לאור התנהלות המבקשים, ואילו המבקשים הפנו אצבע מאשימה כלפי המשיבים על שהפרו את החוזה. בית המשפט (כב' השופטת א' שטמר) שמע את עדויות הצדדים וקבע כי המבקשים הפרו חובה חקוקה בגין אי מתן ערבויות לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 בקשר לתשלום הראשון ששילמו המשיבים, וכי המנהלים חבים בחבות אישית בגין מחדל זה. לפיכך חייב את המבקשים, ביחד ולחוד, להשיב למשיבים סך של 269,000 ש"ח, לפצותם בגין עוגמת נפש וכן לשלם להם שכ"ט עו"ד והוצאות. התביעה שכנגד נדחתה. על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובו טענו בראש ובראשונה כנגד חיובם האישי של המנהלים למרות שבית משפט השלום לא מצא תרמית או הונאה בהתנהגותם.

2.בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן א' ש' שילה) לא מצא עילה להתערב באמון שרכש בית המשפט לעדי המשיבים ודחה את טענת המבקשים לפיה הציעו למשיבים להפקיד את יתרת התמורה ולקבל כנגד הפקדתה ערבות בנקאית. עוד קבע כי הטענה בדבר אי המצאת הבטוחה לא היתה בבחינת הפתעה למבקשים. בית המשפט דן באריכות בטענה כנגד חיובם של המנהלים באופן אישי וקבע כי היה די והותר במה שהוכח בבית משפט השלום כדי לקבוע "שהחברות לא היו אלא האני האחר של המנהלים שהיו גם בעלי השליטה בהן: הם שערכו חוזה מכר ופעלו כאילו אין הוא כזה; הם שקיבלו את הכסף ולא הפקידו אותו לחשבונות של החברות; הם שלא המציאו בטוחה והם שבמעשיהם ובמחדליהם גרמו שהכסף לא הועבר לחשבון הליווי אף על פי שהיה עליהם לעשות כן". לפיכך קבע כי היו בפני בית המשפט ראיות מספיקות כדי לקבוע שחלה על המנהלים חובה אישית כלפי המשיבים. ואולם בית המשפט הורה לבטל את החיוב בפיצויים בגין עוגמת נפש, שכן "שני הצדדים לקו בעניין זה". כב' השופט ע' פוגלמן הצטרף למסקנה כי המנהלים הם בבחינת מסייעים לביצוע העוולה ולכן היה מקום להטיל עליהם אחריות אישית בנזיקין, אך לא נדרש לטעמים הנוספים שמנה השופט א' ש' שילה כתימוכין לחיובם האישי של המנהלים. כב' השופטת ה' גרסטל הצטרפה לפסק הדין של השופט שילה ולהערות השופט ע' פוגלמן.

3.על פסק הדין הגישו המבקשים את הבקשה שבפניי ובה שוטחים הם את השתלשלות ההליכים בין הצדדים. המבקשים חוזרים על טענתם לפיה המשיבים לא תבעו את המנהלים בגין הפרת חובה חקוקה וכי עילה זו אינה מצויה בין עילות התביעה. לפיכך טוענים הם כי נמנע מהם להתגונן בפני טענה זו. מכל מקום מדובר בהפרה של החברות ולא של המנהלים, לגביהם נקבע במפורש כי לא פעלו במרמה, לא הונו את המשיבים, לא שלשלו את הכספים לכיסם ולא עירבו נכסיהם בנכסי החברה. לפיכך מבקשים הם להרשות להם לערער על פסק הדין.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין של הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיבים לא ציינו בכתב התביעה המתוקן את החיקוק שעליו השתית בית המשפט את חיובם של המנהלים בגין הפרת חובה חקוקה. חרף זאת קבע בית המשפט כי המבקשים לא הופתעו מהעלאת הטענה העוסקת באי המצאת הבטוחה, וכי התמודדו עם טענה זו בשלב הבאת הראיות. לפיכך אין מקום לטענתם כאילו נמנע מהם להתגונן בפני טענה זו. עוד קבע בית המשפט כי העובדה שנדחתה טענת התרמית כנגד המנהלים, אינה פוסלת את האפשרות לפסוק כי המנהלים הפרו את חובתם ליתן למשיבים בטוחה כנגד התשלום הראשון וכי התנהגותם של המנהלים, כפי שהוכחה, הביאה בסופו של דבר את המשיבים לאבד את הדירה שהמתינו לה 7 שנים. כל שופטי המותב בבית המשפט המחוזי הסכימו למסקנה כי נוכח התשתית הראייתית שהוכחה, "המנהלים הם בבחינת מסייעים לביצוע העוולה, בגדרו של סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ובשל כך היה מקום להטיל עליהם אחריות אישית בנזיקין". בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שפסק הדין של בית משפט השלום מושתת על ממצאים שבעובדה ועל קביעות שבמהימנות, לא מצאתי בהכרעת הערכאה הדיונית פגם היורד לשרשו של עניין או שממצאיה העובדתיים אינם מבוססים על פניהם ואף לא מצאתי כי המבקשים הצביעו על שאלה משפטית בעלת חשיבות משפטית או כללית באופן המצדיק מתן רשות לערער (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128).

לפיכך, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.